"דיוקן של ציפור" הוא קברט קטן ומתוק שמבוסס על דברי אלוהים חיים. טוב, אולי לא דברי אלוהים חיים, אבל בהחלט כמה מן השירים הנפלאים ביותר שחוברו בזמן כלשהו במקום כלשהו על ידי אדם כלשהו: יצירתו של המשורר הצרפתי ז'אק פרוור.
הבנתם נכונה. מחבר שורות אלה אינו מעריץ של פרוור אלא מאמין של פרוור. בשנים עברו אפילו חלמתי להפיק על פי שיריו של האיש הצגה קטנה. חיברתי מחזה בשם "יאוש יושב על ספסל", ומשום מה לא נקפתי אף פעם אצבע של ממש כדי להפוך אותו למציאות בימתית. “דיוקן של ציפור" הוא הגשמה של אותו חלום מצד אנשים חרוצים ממני: השחקן דורי אנגל, שזהו לו פרוייקט בימוי ראשון, והזמרים שחקנים גיל אלון, נתלי פינשטיין ונדב נייטס. אנגל בחר דווקא לא להדביק לשירי פרוור סיפור מסגרת, אלא להכיר בכך שהם סיפורים קטנים בזכות עצמם, החלטה נבונה ומתכון לערב מקסים.
הקורא העברי מכיר את פרוור בעיקר בזכות שירו "ארוחת הבוקר" שמורי הצרפתית משתמשים בו כדי להדגים הטיית פעלים בזמן עבר. בכלל, מרבים לראות בפרוור משורר "רך", משום ששיריו קלים לקריאה, הם מלאים דימויים של ציפורים ועוסקים ישירות ברגש רומנטי. למעשה מדובר ביוצר מורכב ושלם. הוא היה מעורב בחבורת הסוריאליסטים בימים בהם נחשבה לקן של פורקי עול ונקט עמדה חריפה נגד הממסד הדתי, נגד המלחמה ובעד צדק חברתי. שיריו מעלים על נס את המורד הפסיבי, בין אם הוא תלמיד בית ספר יסודי המסרב להתרכז בשיעורי החשבון, או פועל במפעל שמגיע לעבודה שתוי. הוא עצמו היה אקטיווי מאוד וחקר ללא הפסק גשרים אפשריים בין השירה והמוזיקה הפופולארית, השירה והקולנוע, השירה והתיאטרון.
"דיוקן של ציפור" נפתח בשיר שיש בו מדיבשו ומעוקצו של האיש. גיבורו הוא נגן תיבת הנגינה, שיודע לנגן גם "בסכין קפיצית קטנה". הוא רוכש את ליבה של אהובתו הצעירה הן ביפי נגינתו והן בדרך בה הוא משסף את גרונם של אנשים משעממים. שלושת המשתתפים מבצעים את השיר בלחנו המקורי של ז'וזף קוסמא כשהם לבושים במגבעות ובשלייקעס שכאילו נלקחו מרביו קומי של סוף שנות הארבעים. זה נאמבר פתיחה מנצח, ומצד שני, מרוב הומור וחן, ניכר שלצידה המהורהר והקודר יותר של שירת פרוור צפוי הערב מאבק לא פשוט.
איך ניתן לשמר את הקלילות הזאת ובכל זאת להביע, במהלך שעה של הצגת פרינג', את עומקו האמיתי של אוצר השירה הזה? גיל אלון, הותיק מבין חברי הקבוצה, עושה זאת פשוט באמצעות משחק נקי מקצועי וחזק. את השיר “כאילו בדרך נס" הוא מעניק בעידון של שחקן גדול. בדרך כלל נדמה שיש רק שתי דרכים לקרוא שירה בעברית: בסגנון טקס יום הזכרון או בסגנון צ'יקי ארד (שאותו אני מעדיף, אבל צ'יקי יש רק אחד, ותמיד נורא לראות מישהו מנסה לחקות אותו). אלון מחזיר את השירה לתיאטרון ואת התיאטרון לשירה. שני שותפיו עושים כך אף הם, גם אם לא באותה שלמות, ועל כך יבורכו כולם.
בחירת השירים חושפת עומק אף היא. אנגל וויתר על כמה מהלהיטים הגדולים של פרוור: על "ארוחת הבוקר" וגם על "עלי שלכת" אולי השנסון הצרפתי המצליח של כל הזמנים, שאותו חיברו פרוור קוסמה. הוא ויתר אפילו על השיר שעל שמו נקראת ההצגה. במקום אלה כולל הערב שני שירים אנטי מלחמתיים, שני שירים התוקפים את מערכת החינוך, שני שירים המצודדים בבטלה ושיר אחד, מרהיב, על ציד לווייתן.
בכל השירים המושרים נעשה שימוש בלחנים הישנים של קוסמא, אבל התרגומים המחורזים בחלקם הם רעננים, פרי עטה של חני עמית-כוכבי. הם עד כדי כך נפלאים שאני מוצא לנכון לרטון רק לגבי שורה אחת. זוהי אולי שורת המפתח ביצירת פרוור, זו שבה הופך השיר "ברברה" מזכרון ענוג של אשה יפה ברחוב לקינה על עיר חרבה. “Oh Barbara, Quelle connerie la guerre”, כתב פרוור. המתרגם אברהם חכים בחר בנוסך העברי: "הו ברברה, איזו שטות מזויינת המלחמה.” דן מינסטר תירגם: "הו ברברה, איזו זנות המלחמה.” ואילו עמית-כוכבי מסתפקת ב-” הו ברברה, איזו שטות המלחמה.” זה אמנם לא נורא כמו הסירוס המוחלט שביצעה נעמי שמר באותה שורה (הו ברברה, הקרב היה איוולת). אבל נדמה שהנאמנות לוועדת סל תרבות רבה כאן מן הנאמנות ללשונו היומיומית והמחוספסת של פרוור, וחבל על כך.
אנצל ברשותכם את מאה המילים האחרונות של הטור להתנצלות. בביקורת על ההצגה ״מנהל הבית״, בתיאטרון הקאמרי שהופיעה כאן בשבוע שעבר, החלפתי את שמו של יצחק חזקיה, שעשה תפקיד ראשי מבריק, בשמו של השחקן המנוח אבנר חזקיהו.
במקום לחוש שחטאתי הן למתים והן לחיים אני מעדיף לחשוב שהחמאתי לשניהם, כי באמת מדובר בשני כשרונות גדולים. חוץ מזה, העובדה שבשניהם דבק הכינוי ״חיזקי״ בוודאי יכולה להיחשב נסיבה מקלה, ובכל זאת כמובן שלא נעים לאמן שהשקיע את עצמו כך בבניית דמות למצוא בעיתון את שמו של אחר, וגם לקורא לא נעים להתבלבל. על כן ההתנצלות נמסרת מעומק הלב.
"דיוקן של ציפור" על פי שירי ז'אק פרוור. תיאטרון תמונע. ביים: דורי אנגל, משתתפים:גיל אלון, נתלי פינשטין, נדב נייטס. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר" איור: ז'ולייט גרקו בכיכר סן ז'רמן דה פרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה