שני ילדים נולדים בארץ ישראל בשנות השלושים. האחד גדל בקיבוץ בעמק הירדן, השני ברובע היהודי בירושלים. עם פרוץ מלחמת העצמאות מתגייסים שניהם לפלמ"ח. שניהם לוחמים בחזית ירושלים ושניהם נהרגים. הקיבוצניק נהרג בקרב סן-סימון, הירושלמי נהרג בחזית הרובע. הקיבוצניק נקבר בקריית ענבים, הירושלמי בין החומות. הקיבוצניק משאיר אחריו נערה מאוהבת, הירושלמי -אב מקונן. החיים ממשיכים.
כל אחד מן הנערים האלה הוא גיבורה של הצגה אחרת שעולה כיום על הבימות. הקיבוצניק הוא גיבור "יונה ונער" על פי ספרו של מאיר שלו, שעובד לתיאטרון על ידי רועי חן ויבגני אריה בתיאטרון גשר. הירושלמי מופיע כדמות נוכחת-נפקדת במחזהו החדש של יוסף בר יוסף "הנון של ראש העיר ירושלים" המוצג בתיאטרון חאן. בשתי ההצגות נשאלת למעשה אותה שאלה: מה מותירים המתים אחריהם?
הירושלמי, גיבורה הנסתר של "הנון", מותיר אחריו את שורשי הקונפליקט בין דתיים וחילונים. אביו הדתי נחרד לשמוע שעל המצבה המתוכננת לחללי המלחמה בכיכר העיר תצויין המילה "נזכור" ולא "יזכור". הוא מסביר לראש העיר כי העדפת זכרון האדם על זכרון האלוהים פוגעת בו, וכי יתקשה להתאבל נוכח מצבה חילונית. מצבה אחרת אין לו. קבר האחים בו נקבר בנו נותר בשליטה ירדנית.
ראש העיר אינו מתפשר. הוא נאמן להליך התקין שבמסגרתו התקבלה ההחלטה על ידי וועדה מקצועית. המאבק בין השניים על קוצו של יו"ד וצ'ופצ'יקה של נו"ן גולש מממשרדי בית העירייה אל תחרות מלכת היופי ומן המקובל והלגיטימי אל הפוליטי והמוקצן. כמעט לכל אורך ההצגה תלויה מעל ראשיהן של הדמויות אבן ירושלמית ענקית, ביטוי למשקלה של העיר, למשקלה של ההיסטוריה, למשקל הסלע שבכיפת הסלע, למשקלן של הכיפות על ראשי המאמינים, ולמשקלם של לבבות ההולכים ומתאבנים, לבבות חילוניים ודתיים כאחד.
ארייה צ'רנר עיצב מעצמו מין טדי קולק מעשן מקטרת, שאווירת ירושלים החילונית של שנות השישים מתגלמת בו היטב. יוסף עיני הוא עזר נפלא כנגדו בתפקיד האב, אליעזר דוד ירדן, שכל כולו אגרוף קפוץ בצער. יש כאן דואט מרשים של שני שחקנים אצילים, עם גיחה נחמדה של יונתן מילר כמנחה תחרות מלכת היופי. “הנון של ראש העיר ירושלים" היא הרהור מעניין ומלא משמעות, סאטירה במובן העמוק של המילה ומעשה תיאטרוני צנוע ויפה.
"יונה ונער" בגשר אינה מעשה צנוע ואין סיבה שתהיה. כתיבתו של מאיר שלו היא ברוקית תמיד, גם כשהיא עוסקת ביונים עדינות, באהבת נעורים, ובאובדן דומה להפליא לזה שבו עוסק בר יוסף. מה משאירים המתים אחריהם? גיבור "יונה ונער", שהתגייס לפלמ"ח כמפריח של יוני דואר המעבירות מסרים משדה הקרב, מותיר אחריו דבר קסום שלא זה המקום לספר מהו.
אל הקסם הזה אנחנו מתוודעים בחציה השני של ההצגה, שהוא טוב בהרבה מן הראשון. חוסר אחידות היא בעייתה העיקרית של "יונה ונער", וישנן בעיות אחרות. אולי הבעיה החריפה ביותר היא זו שרודפת את גשר בשנים האחרונות כמעט בכל הצגה: הפער שבין איכות המימד העיצובי לאיכות ההצגה כיצירה דרמטית. הפעם לא מיכאל קרמנקו אחראי לתפאורה אלא סמיון פסטוך, אבל האפקט דומה: ההצגה יפה יותר משהיא משובחת.
כדי להדגיש את העניין, אתמקד ברשותכם בתוכניה. אירה מרון עיצבה ספר קטן, כרוך בנייר גס של עטיפת מחברות בית ספר ישנות, ובו איורים מתוך מדריך לגידול יוני דואר שנמצא בארכיון מוזיאון הפלמ"ח. קשה לתאר כמה מקסים החפץ הזה. הוא מעמיד את ההצגה עצמה בתחרות קשה, ולה ניתן להשיב מלחמה רק בתפאורה אסטתית להפליא, שעיקרה וילונות לבנים אדירים וחצץ אפור.
יש בהצגה גם איכות תיאטרונית, בהחלט. נהניתי מאפרת בן-צור בתפקיד הראשי של האהובה/רעיה, וגם מנטשה מנור בתפקיד קטן אך קסום של דודתו של "התינוק". גם יובל ינאי מוצלח כוטרינר הייקי דוקטור לאופר, איש גן החיות של תל-אביב המעמיד את שירותיו לרשות ההגנה ויונאיה. למרות כל זאת – יונה ונער נכשלת מלשחזר את קסמה של יצירת שלו ובוודאי שאינה מצליחה להאפיל על הספר. עם רדת המסך נותר רק לתהות: “מה מותיר התיאטרון אחריו?” במקרה הזה, פחות מדי.
"הנון של ראש העיר ירושלים" משאירה אותנו עם יותר. היא משאירה אותנו עם מבט מחוייך וגם עצוב על הפלונטרים של חברתנו. היא מכריחה אותנו להביט באופן רענן וביקורתי על החוויה הישראלית החילונית, ולא רק עליה. מבחינה אסטתית היא מצליחה במחי טלפון חוגה ישן או מקטרת (מעשה ידי סבטלנה ברגר) ותאורה פשוטה וחכמה (מעשה ידי רוני כהן) להפיח חיים אמיתיים בעבר. גשר תקועים עם במה ענקית ועם יומרות מרובות מדי. לא זה השובך ליונים עדינות.
"הנון של ראש העיר ירושלים" מאת יוסף בר יוסף, תיאטרון החאן. בימוי: רוני ניניו. משתתפים: אריה צ'רנר, יוסי עיני, יונתן מילר. "יונה ונער" על פי מאיר שלו, תיאטרון גשר. בימוי: יבגני אריה. משתתפים: הנרי דוד, אפרת בן-צור, אלון פרימן, גלעד קלטר, יובל ינאי, נועה קולר, נטשה מנור, דודו ניב ואחרים. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "אמו של למינקיינן", מאת אקסלי גאלן קאללה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה