הלא אני גרמני | "קברט" בקאמרי

קברט הוא מחזמר מרהיב, אולי הטוב שחובר אי פעם לבמה. אין דרך לתאר את יופיים של שיריו ואת הגאוניות של מבנהו הכפול, שחציו סיפור המעשה וחציו ריקוד מושחת. בהפקת התיאטרון קאמרי מככבים אולה שור-סלקטר ואיתי טיראן ושניהם מופלאים. למרות זאת, כשיצאתי מן האולם הצלחתי לחשוב רק על דבר אחד: ועדת השרים לענייני חקיקה.

נכון, נכון, נכון, אסור להשוות. טפו טפו טפו אני ילד רע, אבל מה אעשה? אני חי בארץ שברירית שהולכת ומתנפצת מול עיני. ביום בו צפיתי ב-"קברט" אישרה ועדת השרים את החוק המגביל מימון אירגוני זכויות אדם. הוא הצטרף לחוקי החרם, הנכבה, הלאום, הנאמנות, ועוד ועוד חוקים אנטי דמוקרטיים הנחקקים כעת. החוקים אולי אינם משמעותיים, אבל הם סימפטום לאווירה מקדירה.

באווירה כזאת אכן אין לאדם המפוכח ברירה אלא להזדהות עם גיבור המחזה, הסופר האמריקני קליף בראדשו (אקי אבני), שבא לברלין בשנת 1930 ומוצא אותה לוהטת ומרגשת ומתפוררת. כשברדשאו חוטף בעיטה באשכיו מפעילי ימין במועדון הקיט קט, אני חושב על ענתות. כשאיומים ניתחים על זוג מעורב, אני חושב על ארגון להב"ה. "קברט" מלא בשיחות שאותן אני שומע סביבי כל הזמן: האם כדאי לעזוב את הארץ? כמה רע יהיה ומה כבר אפשר לעשות? ואיך אפשר להאשים את מי שלא עושה כלום?

גדי יגיל מגלם את שולץ, ירקן יהודי מבוגר שמשוכנע שהכל יהיה בסדר. כשכל ברי הדעת עוזבים את העיר, הוא עובר לחדר בצד השני של הכיכר. “אני מכיר את הגרמנים,” הוא אומר, “הלא אני גרמני.” לא כולם משתכנעים. חברתי רותי, למשל, כתבה בפייסבוק עם רדת המסך שהיא: "מרגישה שקרב היום בו תאלץ למכור את מכונת הכתיבה שלה בתמורה לכרטיס רכבת לפריז, ולהשאיר מאחור את סאלי בולז והקיט קט קלאב.” כמה נפלאה הצגה שמעוררת חילוקי דעות בין הקהל לבין הדמויות, כמה מפחידה.

גיבורת "קברט”, הבדרנית בריטית סאלי בולז, מפזזת בשמלות עליזות בין דירתו של ברדשאו לבימת המועדון. במקביל מזגזגת גם ההתרחשות הבימתית בין שתי זירות אלה – בין הצגה לקברט, בין מציאות לאשליה. דמותה של סאלי, בעיצובה של שור-סלקטר, נפלאה ומושכת בדיוק כפי שהיא מעצבנת וכך בדיוק יש לשחק אותה. סט עילאי של מיתרי קול וכשרון של אמת מוסיפים לצמרמורת הפוליטית–היסטורית צמרמורת מוזיקאלית עזה. אני בכלל לא רוצה להפסיק לדבר על שור-סלקטר, אבל נו טוב, היו שם גם אחרים.

היה שם, למשל, איתי טיראן בתפקיד המנחה: מנחה מופתי, קירח כנוספראטו ואנדרוגיני פחות מהמקובל. היתה שם מיקי קם המקסימה בתפקיד פרויליין שניידר, אהובת הירקן. הפקת “קברט” בה שולץ ושניידר חזקים היא בגדר תיאטרון לשמו. קם ויגיל משמרים יפה את נקודת הכובד של ההצגה, למרות שהשירים השמורים להם קליטים פחות ולמרות ריבוי הברק, הדמיון וכמובן הזימה בסצנות שמהם הם נעדרים.

היתה שם תפאורה נאה, בעיצוב רוני תורן, שעושה שימוש חכם בגזרי עיתונים גרמנים ישנים. היתה תזמורת מצויינת בניצוח יוסי בן נון. היתה כוריאוגרפיה עסיסית מעשה ידי חוויאר דה פרוטוס, שכללה התמקדות בלתי נמנעת במבושים. והיו תלבושות של אורנה סמורגונסקי, שמצליחות לשמר את רוח "קברט" הקלאסי מבלי לשחזר ממש אף הפקה קודמת (מלבד במקרה של אולה-סאלי, שלייזה מינלי ממש זעקה מתספורתה ושמלותיה.)

למרות כל אלה, ההפקה אינה מושלמת. תרגומו של אלי ביז'אווי אמנם קולח ונעים, אבל יש בו משקל עודף. אילו היו אומרים לי שזהו התרגום המיושן ואילו זה של אהוד מנור עדכני, היית מאמין. שירי מחזמר נשענים על שורות מחץ שיש לשמר את עוצמתם. ביז'אווי מתרשל בכך. “על כספו סובב העולם" שר המנחה. על כספו של מי? איפה מיידיותה של המילה המזוקקת “כסף" כשם עצם? העוקץ לפעמים נעדר וחבל.

עוקץ חסר גם בבימויו של עומרי ניצן. חסר שימוש מתוחכם יותר בקצב בקטעי המשחק וחשיבה רגישה היתה בהחלט מעצימה את האימפקט הכללי. בהפקת הריבייבל הניו יורקית בה צפיתי בשנת 2002 הסתיים חלקה הראשון של ההצגה בשיר המצמרר: Tomorrow Belongs to Me, שרוחו נאצית. האקורד המאיים הותיר את הקהל המום בצאתו להפסקה וחילק את המשקל ההיסטורי בין חצאי ההצגה. בקאמרי ספונות כמעט כל ההתייחסויות לנאציזם בחציו השני של הערב, חציו הראשון כמעט ריק מהן והתוצאה היא כמעט שתי הצגות נפרדות.

ניצן לא נמנע משימוש במוטיבים אנכרוניסטיים. טלאי צהוב, חפץ שהופיע לראשונה בגרמניה של המאה העשרים רק בשנת 1938, מופיע ברגע מסויים על עכוזה של אחת הרקדניות. קל ונעים לפנות לקהל הישראלי בסמלים אותם הוא מכיר, אבל עוצמת "קברט" טמונה בדבקותו בימיו הראשונים של העשור האפל ההוא. זה אינו מחזמר על השואה, אלא על התקרנפות המונית ועל אובדן החמלה. זהו מחזמר על יכולת ההכחשה של חברה במשבר ועל הלאומניות והגזענות הקיימות גם בערים הליבראליות, הססגוניות והנפלאות ביותר. כן כן.

קברט, מאת ג'ו מאסטראוף. התיאטרון הקאמרי. ביים: עומרי ניצן. משתתפים: אולה שור-סלקטור, איתי טיראן, אקי אבני, מיקי קם, גדי יגיל, עירית קפלן ואחרים. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: ג'יימס אנסור, "המוזיקאים המבועתים".