יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

אבל לא מספיק | "תופעות לוואי" בתיאטרון חיפה

קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך עולה ולפתע הוא רואה מולו חבר ילדות. ידעתי שיונתן מילר היה לשחקן, ושהוא משחק בתיאטרון גשר ובזירות אחרות. היה נחמד לראות אותו על הבמה בחיפה, ומצד שני התעוררו בי מחשבות נוגות.
"תופעות לוואי" היא הצגה של "החיפאית" קבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה. זוהי מקלעת סיפוריהם של שמונה אנשים צעירים, תוצאת פרוייקט קבוצתי שתכניו נובעים מעולמם של שחקניו. אלמלא היה הפרוייקט אישי כל כך אולי לא הייתי חולק את מחשבותי הנוגות, אבל הוא כזה ואני מכיר את אחד מן השחקנים ויודע משהו על עושר עולמו ועל יוכלותיו. מילר הצטיין תמיד בהומור פיזי, ביצר מרדני ובעוצמות מיוחדות ומפתיעות. כל אלה מופיעים ב-"תופעות לוואי", אבל לא מספיק. מציאות חייהם של ישראלים עירוניים צעירים מופיעה ומתגלמת כאן, אבל לא מספיק. הכל חינני ומצחיק ומעניין, אבל לא מספיק.
אם אפשר להגיד נושא להצגה, הרי הוא הבטחון העצמי. ארבעה גברים וארבע נשים מתנסים למול עינינו במשברים שונים של בטחון. האחת מאובחנת כחולה בסרטן השד, אבל פוחדת להתמודד עם המציאות של מחלתה ולטפל בה, אחת מקבלת מחמאה הזוקפת את קומתה והיא שוגה בהזיות של אהבה. שניים מנסים את מזלם עם הבנות, אבל הם מלאים מתח זה מפני זה וסופם התכתשות אלימה (משכנעת ומוצלחת להפליא). אמנית מצליחה להביא את יצירתה לאירוע אמנותי ענק בברלין, אבל שם היא מתמלאת רגש געגוע וחולשה המונעים ממנה לנשוק לשמים.
כל זה יפה, אבל להצגה עצמה חסר הבטחון העצמי שיהפוך אותה למרתקת. "תופעות לוואי" יכולה היתה להרחיק לכת הרבה יותר, היא יכולה היתה לשחרר ברמות אחרות לחלוטין את יכולותיהן של שחקניה, למצוא עומק ולרגש באמת. קורה שאדם יושב באולם תיאטרון, המסך יורד והוא יודע שההצגה בה צפה עסקה כולה בו ובחולשותיו, ותוהה למה לא חידשה לו שום דבר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה