יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

אין שמחה כשמחה לאיד | "ארוחה עם אידיוט" בתיאטרון הבימה

לכל סגנון יש את ה-”מאסטרפיס" שלו. יש שירי פופ זולים שהם יצירות מופת בדיוק כמו שהרקוויאם של מוצרט הוא יצירת מופת. אין להם את אותה רמת עומק כמובן, אבל הם ממצים את הז'אנר שלהם באותה רמת שלמות.
“ארוחה עם אידיוט" של פרנסיס ובר, הוא יצירת המופת של קומדיית המצבים הבורגנית- בידורית. ככזה, הוא חולק משהו עם יצירות המופת האחרות של אמנות התיאטרון, או בקיצור: זה מחזה ענק. במה מתבטאת איכותו? קודם כל בצחוק. הקהל בבית החייל בתל אביב פשוט געה בצחוק, וזה לא דבר שלוקחים כמובן מאליו.
במידה מסויימת, זהו צחוק לאיד, אבל צחוק לאיד הוא נושאו של המחזה. פייר ברושאן, מו"ל פריזאי נהנתן ונפוח, עורך מדי יום שלישי ארוחת ערב עם חבריו. בכל פעם מצרף כל אחד מהם אדם אותו הוא חושב לאידיוט. זה שהביא את האידיוט הגדול ביותר – מנצח.
אנחנו נקלעים לביתו של ברושאן בלילה בו התוכנית לא יוצאת לפועל כראוי. כאב גב מאלץ אותו להשאר על הספה, לכוד במחיצת האידיוט שלו: פקיד מס הכנסה בעל אובססיה לבניית מודלים של בניינים וגשרים מגפרורים. אשתו של ברושאן עוזבת אותו לאנחות באותו הלילה, היא מותירה אותו ללמוד משהו חדש על החיים ואותנו: לצחוק.
רמי הויברגר מצויין כברושאן ויעקב כהן עושה עבודה נהדרת כאיש הגפרורים פרנסואה פיניון. אמנון וולף ושמעון כהן נחרתים אף הוא בזכרון. בקיצור, אין בצוות אפילו אידיוט אחד, אבל אם מגיע למישהו ציון לשבח, הרי זה למתרגם יוסף אל דרור שלקח מחזה צרפי בעליל, הכולל בדיחות על בלגים ועל יינות בורדו משנת 1966, והפך אותו לאפקטיבי כל כך עבור קהל ישראלי מבלי לרדד או לסרס אותו במאום.

2 comments:

  1. מבקרים אחרים לא אהבו בכלל.גם לא את התרגום.

    השבמחק
  2. אני יודע, זאת אחת מן החריגות שלי מן הכלל. אבל מה אעשה, תפקידי הוא לומר את האמת, והאמת היא שנהניתי.

    השבמחק