להלן תוצאות הבדיקות: ההצגה "החולה המדומה" בתיאטרון באר שבע בריאה לחלוטין. המשחק מקסים, הבימוי קצבי, והמכלול משעשע, רענן ונחמד. בתחומים מסויימים ההצגה ממש זוהרת: קחו למשל את עיצוב התלבושות.
המעצבת אולה שבצוב העניקה לנערה אנז'ליק שמלה ורודה הנסגרת בריצ'רץ' חזיתי, כמו חליפת טריינינג משנות השמונים. מחזרה המגוחך, תומאס, טובע בים של מלמלה ואמה החורגת המושחתת, בלין, עוטה שילוב בין שמלת אלה יוונית למדי תזמורת הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר. כשכולם עומדים על הבמה בתוך תפאורתו החכמה של אלכס ליסיאנסקי, המראה הרמוני וססגוני כאחד.
אביה של אנג'ליק, ארגאן, מעוניין שתינשא לתומס למרות שליבה נתון לאחר. הטיעון פשוט: תומאס עומד להפוך לרופא, האב היפוכונדר והוא מעוניין ברופאים סביבו. יידרשו תעלולים מולייריים רבים כדי לשכנע אותו שאושרה של בתו אמור לעמוד בראש מעיניו, ולא הטחול הבריא ממילא שבבטנו.
מלבד ענייני משפחתו וייסורי גופו נגזר על ארגאן להתמודד עם אתגר נוסף, והוא תרגומו של דורי פרנס. פרנס עשה את מולייר עכשווי, כפי שעשה בעבר לשייקספיר ולמחזאים אחרים. ניתן לעשות כך למחזה ולטעון אותו בברק עכשווי אותנטי אבל כאן הברק מעושה מעט, אלא אם כן נפשכם נמשכת אחרי התחכמויות כגון אלה: “מכל ביצה יש מוצא, אחרת היינו עמוק בבוץ", “דופק דפקטי", “שפוך את חמותך על הגויים" ולסיום: “הרופא שלך הוא בר ברבר בבון ברבוניה בריבוע.”
מולייר הוא מצחיקן אותנטי, ובכל זאת לא חיבר תוכניות בידור של הגשש החיוור. החולה המדומה היא הצגה קלאסית שהכל עובד בה מלבד המחזה. אני רושם לה שתי כמוסות של שאר רוח אמיתי ליום, סטייל או 1670 או סטייל 2010, לפי בחירתה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה