טיוטה עגומה | "איחש פישר" בתיאטרון הקאמרי

זאת היתה טעות. לא טעות נוראה – כי אין שורה של חנוך לוין שהבמה לא תישא אותה, אבל טעות. המחזה איחש פישר לא נבחר על ידי לוין להיות מופק בימי חייו. הוא נמנה על כמעט שלושים יצירות כאלה, שמנהלי עזבונו של המחזאי מבקשים להפיק בזו אחר זו. זו טעות. לא כל המחזות מן העזבון נמנים על המיטב של לוין. עוד כמה איחש פישרים כאלה וזכרו יפגע ממש.
בראשיתו של המחזה עומד גיבורו, האיש ושמו איחש, ומשתין. “הקטן" שלו נושר לאסלה ונישא אל תוך הים. פישר, בגילומו של שמואל וילוז'ני, יוצא למסע בעקבות האבדה, מסע שמביא אותו, כמו את אברו, אל הים הפתוח ומשם אל ארמון נסיכות מונקו ואל אסלה מהודרת פי כמה.
וילוז'ני עושה עבודה יפה ומעניינת, אבל יש לו דמות של ממש לעבוד איתה. יתר הדמויות, בגילומם של קרן מור, אלברט כהן ואחרים, נראות כלקוחות מתוך טיוטה. השורות הנתונות בפיהן הן לויניות במהותן, אבל נטולות את הברק ואירוניה של מיטב מחזותיו של האיש. אם לוין ידוע בגרוטסקיות המאוזנת על ידי חוכמה עמוקה, חוש של תזמון ושנינות, כאן נשארת בעיקר הגרוטסקיות, מקושטת בקליפת תפוז מרה של תוגה קיומית.
ישנן שורות טובות, אבל הן ספורות. מפגש בין פישר לספן הנושא אותו למרחקים מלא בפיוט עדין. לרגע נדמה להם שהגיעו ליפן. ליפן? בלילה אחד? הם מקבלים את העובדה כמציאות, עד שמסתבר שהיפני שעל החוף הוא מהגר: מחזרה של פילגשו של המנצח הראשי בתזמורת הפילהרמונית של וינה.
ממתקים לויניים שכאלה צפים כאן בתוך הסחי, בין האסלות הנהדרות שעיצבה אורנה סמורגונסקי. המון מאמץ השקיעו הבמאי רוני פינקוביץ' וצוותו בנסיון להפוך את איחש פישר למחזה ראוי, אבל בסופו של דבר הוא מזכיר את המוטיב המרכזי בו: בדל מתהילתו של אדם שאבד בבית הכסא ונסחף איכשהו אל ארמון מונקו של התיאטרון הקאמרי.