הלצות שחורות ומתוקות | "גיבורים" בתיאטרון הבימה

לכאורה, מדובר במחזה הכי פחות סקסי שנכתב. שלושה גברים מבוגרים, כולם נכי מלחמת העולם הראשונה, נפגשים מדי יום בפטיו של בית האבות הסיעודי שלהם ומשוחחים על החיים. ברגעים הפתיחה חשבתי לעצמי: האם אשרוד את הפטפטת של שלושת החתיארים הצרפתים האלה במשך שעה וחצי? מה אפיק ממנה? האם אי אפשר היה לפחות להעמיד אשה אחת על הבמה לשם הרענון?
האשה מופיעה בתמונה השניה, כדמות בשיחה. אחת מן השלושה, אחד טייל אל הכפר שליד בית האבות ופגש בה. הפטפוט המבדח על נשים מתחלפ בשיחה מרתקת עוד יותר: תוכנית למנוסה מבית האבות אל גבעה מרוחקת. זו שמעבר לבית הקברות, המחזה הופך לסיפור של מסע ושל פנטזיה ואנחנו הולכים ונכבשים בו, הולכים ומתאהבים בכל אחד מהשלושה. בסופו של דבר, אין יותר סקסי מאהבת אמת. הרושם הראשוני נמוג.
"גיבורים" (במקור נקראה ההצגה "הרוח בעצי הצפצפה") מגיעה לשלמות בזכות שלושה שחקנים שהמילה "נפלאים" קטנה עליהם. יוסי פולק, שגם ביים, ספי ריבלין, שמעניק הופעה מושלמת הן מבחינה קומית והן מבחינה רגשית ואהרון אלמוג המעודן והשובה. כל אחד מהם בלתי נשכח, ובמכלול אותו הם מגישים יש ערכים קיומיים, מימד פילוסופי מורכב, ופיוט.
יש בו גם הומור רב. ימים אחרי ההצגה אני מתהלך מבודח מן ההלצות שבה, שחלקן שחורות וחלקן מתוקות. גוסטאב, בגילומו של ריבלין, מתעלף תדירות, פעם אחת לתוך קבר חברו בהלוויה (עם קומו הוא "לא יודע איפה לקבור את עצמו"), פולק, בתפקיד אוגוסט, חרד ממפגש עם זרים ומפחד לצאת מתחומי בית האבות. הוא זוכה מידידו רנה (אלמוג) לשיעור נהדר בהענקת מנוד ראש מנומס לעלמות. ברגעי השיא של תכנון המסע המופלא, מתאחדים כל אלה: המגוחך עם המקסים, חוסר התקווה שבזקנה ובמחלה עם העושר שבחיים ונוצר תיאטרון כביר.