בתוך אוצר היצירה שהשאיר אחריו הצמד ברכט ווייל, מצויות כמה יצירות שמרכז הכובד שלהן הוא מוזיקאלי, ושאפשר בהחלט לומר שיצר אותן הצמד וייל וברכט. כמה מן היצירות הללו הן אופרות ממש, שאפתניות ויפות ועשויות לתלפיות, אבל דווקא ה-"אופרה בגרוש", שאינה אופרה אלא מעין מיוזיקל, נשארה בתודעת העולם. התחילו לשרוק את "מקי סכינאי" בכל חדר הומה אדם בעולם המערבי, ומישהו יצטרף אליכם.
אצלנו דווקא עושים חסד עם האופרות הצרופות. לפני כשנה וחצי עלתה הפקה יפהפיה של האופרה הקצרה "האומר כן". עמלו עליה בהצלחה תלמידי בית הספר למוזיקה בוכמן-מהטה באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מעלה האופרה הישראלית את "עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני", מצד אחד אופרה מלאה ועשירה, מצד שני: התקפה מכוונת של וייל וברכט על הצורה האופראית והקהל האופראי. במילים אחרות, זו יצירה שיש לנהוג בה בתערובת כמעט בלתי אפשרית של רצינות וחוסר רצינות. מי מסוגל לזה?
התשובה היא: עמרי ניצן. לא צפיתי שהטור הנוכחי יהלל במאי שלרוב יש לי קושי עם השפה התיאטרלית שלו, אבל הפעם מגיע לו בגדול. “מהגוני" תחת ידיו הופכת להיות דואט מרגש ומרתק בין מלחין לבמאי. ניצן ממצה את כלי העיצוב והתאורה הפנטסטיים של בית האופרה, הופך את הזמרים לשחקנים, כפי שרק במאי תיאטרון אמיתי מסוגל לעשות, וחשוב מכל: עושה מ"מהגוני" מסיבה.
כיוון המחשבה שלו מובן מיד עם עלות המסך. מאחורי מסך מצוי מסך אחר, עליו מוקרן מרדף מכוניות כפי שצולם מהליקופטר. מכונית אחת מוקפת בעיגול לבן, כמו בשידורי הטלוויזיה שעקבו אחרי לכידת או ג'יי סימפסון. במהרה מופיעה המכונית על הבמה. היא ורודה, היא מלאה בטיפוסים מפוקפקים שנמלטים מן החוק והיא תקועה באמצע ישימון אמריקאי: אלבמה.
אה כן, שכחתי להזכיר, גם "מהגוני", על כל היותה אופרה של ממש, כוללת להיט שהצליח דווקא בביצועיהם של הדלתות ושל דיויד בואי. “שיר אלבמה". כאשר עולה לבמה להקת הנשים המזמרת אותו מתבררת הבעיה העיקרית של ההפקה הזאת, והיא קולית. למריסול מונטלבו, המגלמת את נערת הליווי ג'ני סמית', יש בעיה של עוצמות, שיתר מקהלת הנשים לוקה בה. בכלל, המוזיקה היא הפן החלש יותר בהפקה. מאסטרו דיוויד שטרן הפיק יופי מן התזמורת אבל נכשל מלייצר תקשורת מושלמת בינה לבין הבמה ומצויינות אמיתית מצד הסולנים.
אלמלא היה כאן תיאטרון, זה היה מטריד, אבל יש כאן תיאטרון. ג'ני וחברותיה חוברות לפושעים מהמכונית התקועה ולחבורת גברים שנמלטה מעיר תעשיה סמוכה ויחדיו הם מקימים את העיר מהגוני המתירנית, שהיא ספק עיר, ספק בית בושת, ספק מכבסת כספים, ספק אומה טוטאליטארית. אל אותה עיר מגיעה גם חבורה של חוטבי עצים מאלסקה, שצברו כסף רב בעבודה קשה ביערות הצפון והחליטו לחיות באמצעותו חיים לאס וגאסיים עליזים. גלגלי העלילה מונעים כאשר אחד מן החוטבים, ג'ים מהוני (אותו גילם, בקאסט בו צפיתי, ג'ון אולנהופ המוצלח) מואס בסתמיותה של מהגוני וקורא עליה תגר.
כמה קריאת תגר יש באופרה הזאת. כמה תגר קורא קורט וייל. הוא מזג כאן אינספור סגנונות מוזיקאליים, מאופרה ואופרטה ועד ג'ז, בלוז, רביעיות ספרים ואוונגארד מוזיקאלי אירופאי בן זמנו. התשובה הנכונה לחופשיות מוזיקאלית כזאת היא חופשיות בימתית וניצן נוהג בה, מוזג עוד ועוד צבע בעזרתם של מעצב התפאורה מיכאל קרמנקו, מעצבת התלבושות מגאלי גרברון ומעצב התאורה אבי יונה בואנו (במבי), וכמובן בעזרת שחקניו – זמריו.
ככל שהחגיגה נעשית אפלה כך היא גם מעניינת יותר. טבעת העלילה מתהדקת אט אט סביב נושא בו עוסקת החברה הישראלית כולה מאז הקיץ האחרון: רודנותו של הכסף והאמצעים בהם משתמשת החברה להכשיר רודנות כזאת. ברגע האמת, רגע הסיום של האופרה כולה, שהוא עוצמתי בין כה וכה בזכות עובדתם המוצלחת של קורט וברטולד, ברטולד וקורט, עושה ניצן את הבלתי יאומן: הוא מנחית את מלוא עוצמתה הסאטירית של האופרה על ראשה של המציאות הישראלית בת זמננו.
אחזור על זאת. עמרי ניצן אשכרה אומר אמירה חד משמעית, כועסת ומדרבנת מחשבה. מי שמע על דבר כזה בשדרות שאול המלך? הרי בתיאטרון השכן, שהוא מנהלו האמנותי, עדיין עולה "בעל למופת" של יהושע סובול על פי אוסקר ויילד, הזדמנות מוחמצת עד בכי לזעוק זעקה בעלת ערך. הפעם, מעל במת האופרה, מול קהל של אופרה, שהפרוטה בכיסו והשאננות בנפשו, מוציא ניצן את המסור החשמלי מן השק, מפעיל אותו, מצמיד אותו באופן מטאפורי לקרשי הבמה, ונותן לנסורת לעוף.
אולי לא כולם ימצאו את זה עד כדי כך מטריף ואקסטטי, אבל אני בכנות חשתי כך וכשיוצר ישראלי מן המיינסטרים מעז, זה בכל מקרה אירוע. על כן אני מקדיש לניצן, לאופרה, לקרמנקו וליתר היוצרים המוכשרים את השיר הקצרצר של ברכט שפותח את ספרו "ובימים האפלים", והוא האהוב עלי מבין יצירותיו:
ובימים האפלים
האם גם אז יושר עוד שיר?
אכן, גם אז יושר עוד שיר,
על הימים האפלים.
עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני, מאת קורט וייל על פי ליברית מאת ברטולד ברכט, האופרה הישראלית, במאי: עמרי ניצן. משתתפים: ג'ון אולנהופ, מריסול מונטלבו, סוזנה הברפלד, אלן וודרו, יוהאנס פון דויסבורג, גיא מנהיים, נח בריגר, ולדימיר בראון. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר. איור: "לאס וגאס רזמאטאז", מאת ארי רוסימוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה