יום שני, 6 בפברואר 2012

שלוש סיבות | "חובזה" בסמינר הקיבוצים.



בדרך חזרה מסמינר הקיבוצים חשבתי על השיר של חזי לסקלי עם השירה והכתפיים. הנה הוא למי שלא מכיר:


אני שונא שירה

ויש לכך שלוש סיבות

האחת: איני יכול להניח את ראשי על כתפיה של השירה

השניה: השירה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי

השלישית: לשירה אין ראש או כתפיים

וישנה גם סיבה רביעית.


כבר שנים שאיני פוקד הצגות סטודנטים לשם ביקורת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה: אלה בסך הכל סטודנטים, הם לא אנשי מקצוע עדיין וטרם הומצא פרמטר לשפוט באמצעותו את איכותן של הצגות כאלה. השניה: קל מדי להתאהב בנשמות היצירתיות הצעירות האלה ולשכוח את כל הפרמטרים שבעולם. השלישית: הצגות סטודנטים רצות מספר מוגבל של פעמים, כך שכאשר הקאסט שלהן מורכב מכיתה שלמה, הסיכוי שיהפכו להפקות פרינג' ויוצעו לקהל הרחב מוגבל מאוד, וישנה גם סיבה רביעית.


בכל זאת, הלכתי לסמינר לצפות ב-”חובזה", הפקה בביצוע תלמידי שנה ב' במסלול תיאטרון מחול, על פי סיפורי אתגר קרת, ויש לכך שלוש סיבות. הראשונה היא שההצגה באמת נשמעה כיפית. “געגועי לקיסינג'ר" הצגת היחיד של אורי הוכמן על פי סיפורי קרת, היתה כיפית ממש, ובכלל, סיפורים קצרים הם אולי הסוגה המחזאית המענגת ביותר, כשנוהגים בהם נכון.


הסיבה השניה היא רוני ברודצקי, בוגרת הסמינר הצעירה שביימה את ההפקה. לפני כשנתיים העלתה ברודצקי בשיתוף עם ניבה דלומי את אחת ההצגות המקסימות והצנועות שידע התיאטרון העברי בעשור האחרון: “כי אמיתית היא", מסכת קצרה על ילדות בקיבוץ. מעניין היה לגלות לאן המשיכה משם.


הסיבה השלישית היא ספרותו של קרת. אנחנו נוטים לראות בה מוצר רענן ומצליח של תרבות ישראל שלא זקוק לעידוד או דירבון, אבל לא פחות מ-20 שנה חלפו מאז ראה אור ספרו הראשון "צינורות", ויצירות גאוניות אינן נשארות בתרבות מעצמן. צריך, מדי פעם, להפוך אותן לתיאטרון מחול, וכשהן הופכות לתיאטרון מחול, צריך ללכת ולצפות בזה ולכתוב על זה. וישנה גם סיבה רביעית.


ברודצקי ומעצבת התלבושות איה ציגלר עשו מן השחקנים להקת מוקיוני גות'. כולם על הבמה לבושים בשחור, אבל לחייהם סמוקות בעיגולים לייצניים כחולים. תנועתם בלתי פוסקת. כל מילה ומשפט בסיפורים נענים בתנועה. לפרקים זה מוגזם ומעצבן, מי שאמונתו בתיאטרון-מחול מוגבלת עלול לרטון שהקונספט מאולץ, אבל בסופו של דבר ניתן כאן מלוא המקום הן לסיפורים והן לכשרונם הרב של המבצעים. בסיפור הראשון, על כל פנים, זה עובד ממש. “נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים" מבוצע על ידי אנסמבל של חמישה, הוא מצחיק, הוא מוזיקאלי, הוא דינאמי והוא מרגש עד דמעות ממש.


הסיפור השני "שלמה הומו כוס-אל-אומו", חלש יותר. לא יכולתי שלא להתגעגע להוכמן, שעשה ממנו קטע היפהופ, והפיק מתוכו כל אטום של אפקטיוויות טראגי-קומית. שלמה, ילד שכל חטאו הוא היותו טיפ-טיפונת חריג, מוקנט על ידי התלמידים האחרים בכיתה לעיניה של המורה המחליפה שלא יודעת מה לעשות עם העניין וגם לא ממש אכפת לה. במהלך רינה-ירושלמיסטי שאינו לחלוטין הכרחי מפצלת ברודצקי את המורה המחליפה לשלוש שחקניות שונות המעניקות לשלמה המסכן תשומת לב אירוטית תמוהה. אם הוכמן, בהצגת היחיד שלו, עשה מאמץ להחיות את ילדי הכתה דווקא, ברודצקי מוותרת עליהם ומשאירה אותנו עם ריק מוזר.


מיד לאחר מכן מגיע פיצוי מושלם. מוריה קלטר המרשימה מספרת את סיפורו של קרת “צבעים עליזים”, בעוד צליל אטלן מנפחת לצידה בלונים בצבעים עליזים, שהולכים ומתרבים דווקא ככל שהסיפור נעשה אפל ועגום. גיבור "צבעים עליזים" מתחיל את דרכו כפותר כפייתי של "הציור השבועי לילד" וסופו שהוא הופך לאימת העולם כולו, כי אין דרך להסתיר דבר מפניו.


הסיפור מסופר בגוף שלישי, ללא התחפשות. המימד התנועתי מהודק, מתוחכם, מושלם. אף אחת מן השתיים אינה מאיירת את הסיפור בתנועותיה. קלטר קוטעת כל כמה משפטים בתנועות איגרוף מסוגננות שכאילו נלקחו מתוך סרטון אנימציה יפני. אטלן מעלימה את פניה מאחורי עוד ועוד בלונים, מבלי לשחרר אותם משפתיה. זה עובד.


הסטוריטלינג היא אומנות בה במידה שהיא אמנות, כל הסיפורים מסופרים כאן יפה, חלקם בזכות התנועה וחלקם למרות התנועה, ובעצם בדיוק זאת אמורה להיות התוצאה כשמבצעים ניסוי מעניין. בסיפור האחרון, עיניים נוצצות, משתלבים כל הגורמים לכדי חגיגה שברגע מסויים נעשית אנרכית ואז שוב מתהדקת. ההצגה מסתיימת בדיוק ברגע הנכון ואנחנו יוצאים החוצה עם טעם של עוד.


כשמדובר בהצגת סטודנטים, המילים "טעם של עוד" אומרות המון, כי יהיה עוד. “חובזה" היא סיפור ראשון בספר ארוך שאותו עוד יחברו הצעירים הללו. כבר עכשיו הם מזכירים לי כמה אני אוהב את התיאטרון, ולמה. יש לכך, למעשה, שלוש סיבות: אני יכול להניח את ראשי על כתפי התיאטרון, התיאטרון יכול להניח את ראשו על כתפי, לתיאטרון יש ראש וכתפיים (ורגליים רוקדות וקופצות, ושפתיים מספרות סיפורים ומנפחות בלונים, ושמלות שחורות ועיניים נוצצות) וישנה גם סיבה רביעית.

.

"חובזה" על פי סיפורים מאת אתגר קרת. בית הספר לאמנויות המחול של סמינר הקיבוצים. ביימה: רוני ברודצקי. משתתפים: בועז דן, נגה נויפלד, אורטל צבר, מור שאנן, ידידיה אנקרי, יותם ליבנה, סיון צוקרמן, דנה קופלביץ, מוריה קלטר, צליל אטלן, נופר בלכנר, הדר זוסמן, הגר משולם-ויצמן, ענבל סנדל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: ג'קי, מתוך דף הפייסבוק של "הציור השבועי לילד"


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה