הביקורת הזאת היא שלישית בסידרה. כשכתבתי על המחזמר "קברט" לפני כמה שבועות עדיין לא ידעתי שמדובר יהיה בטרילוגיה, אבל מסתבר שהקברט, חוויית בידור שמעטים מאיתנו חוו אותה ישירות, מעוררת את דמיוננו ומעניקה לנו השראה ללא גבול.
כמה שבועות אחרי "קברט" כתבתי על מופע הקאלט ”פרפקטלי מארוולס קברט", והנה אני פוסע מתחת ללוגו "קברט וולטייר" עשוי אורות חג המולד, שנקבע בשערי תיאטרון יפו. אכסדרת התיאטרון מולאה שולחנות עגולים, משל היתה מועדון הסבליים שבו מוצג "פרפקטלי מארוולס קברט", אבל מה שהוצג בפניהם קרוב יותר ברוחו למחזמר של הקאמרי. בעוד "פרפקטלי מארוולס" הוא קברט ממש, זה אינו קברט, אלא הצגה שמשתמשת בקברט ככלי אסתטי וכציר עלילה.
עלילה? מדובר יותר בקונספט עלילתי. מחזאי ששכל את בנו בורא עבור אשתו מופע קברט שהדמויות המזמרות והשרות בו מייצגות כמיהה לחיים והכחשת השכול. עם השנים הוא מתבגר ומתגבר ומבין שהשניים זקוקים להתאבלות נורמאלית. הוא מנסה לסגור את המופע, אבל אשתו מתנגדת והקאסט עומד לצידה. לפחות הופעה אחת אחרונה תערך ואנחנו נוכחים בה, ישובים סביב שולחנות ולוגמים יין לבן.
את המחזאי מגלם מוחמד בכרי, שחקן ותיק ורציני שמביא איתו ערך מוסף של הילת יוצר רב תחומי ונוכחות עוצמתית. על הבמה איתו ארבעה כשרונות של ממש: רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי ויעקב תמרי. הם שרים היטב, רוקדים היטב ומשחקים היטב. (אזרזר, בתפקיד "ליידי מג'נטה" בולטת במיוחד ומצליחה לשחק באופן אקספרסיבי למרות שעיניה עטורות בריסים מלאכותיים אדירים ומקושטים) השירים, אותם הלחין שחר גלזר, חגיגיים ומלאי און, התאורה, מעשה ידי עדי שמרוני, דרמטית ואפקטיווית. התלבושות, אותן עיצבה ליהי זורר, מלאות בהברקות. כל אלה הן סיבות להצטער על כך שמדובר בהצגה ולא בקברט ממש.
סיפור מסגרת אינו הופך מופע להצגה, צריך לדעת כיצד לספר אותו. את קברט וולטייר כתב וביים יובל רוזמן, שחקן מצויין, איש תיאטרון בכל שס"ה גידיו, ואמן דראג כשרוני. רוזמן הוא דמות עולה בתיאטרון המקומי. זוהי זכות לגשת ליצירה שלו בשלב זה ולהעניק לה ביקורת בונה.
תיאטרון הוא כלי תקשורת. אחד מתפקידיו של המחזאי הוא למצוא דרך להעביר בבהירות את היסודות העלילתיים של ההצגה בשלב מוקדם של הערב, מלבד אלה שאותם הוא שומר כהפתעות. האקספוזיציה של "קברט וולטייר" אינה רגישה מספיק לצורך של הצופים בבהירות והקהל מגיע לשלבי ההצגה המתקדמים בלי הכלים לפרק ולנתח אותם. בשלבים המתקדמים האלה אנחנו מופגזים בהתייחסויות לשירת העולם, לתפילות מדתות שונות ולתרגום הערבי ל-”נה מה קיטה פה”. אין שום סיבה שסיפור מסגרת פשוט כל כך יהפוך לרכבת שדים שבה ז'אק ברל בחיג'אב מזנק על הנוסעים ההמומים ללא הסבר.
ועכשיו משהו על הציטוטים. כל בן-תרבות מכיר את נה מה קיטה פה. אנחנו מזהים גם את הקוראן ואת תפילת אבינו מלכנו. אפילו שורה ארוכה של ברכט שמצוטטת ללא קרדיט קבילה בעולם פוסט-מודרני מלא שאילות, אבל מונולוג שלם מאת המחזאי והתסריטאי האוסטרי פטר הנדקה, שנאמר בפי בכרי, מחייב קרדיט. קהל שאינו מכיר את הסרט "מלאכים בשמי ברלין" ממנו הוא לקוח, או שצפה בו ושכח, יחשוב שמדובר בהברקה של רוזמן, ולא כך הוא. שוב ושוב עברתי על דף התוכניה בחיפוש אחר שמו של הנדקה. הוא נעדר ממנה. רוזמן אישר בשיחה שהקרדיט יתווסף בתוכניית ההצגות הבאות.
חולשה אחרונה הראויה להתייחסות קשורה בדמות "המחזאי", בגילומו בכרי. בניגוד למאדאם בונאור, אשתו (רביד סביל המצויינת), המחזאי אינו עובר שינוי משמעותי במהלך ההצגה. הוא מגיע להתרחשות כשהתהליך הרגשי מאחוריו, דמות סטאטית, לא אניגמטית. בכרי מזין את הדמות במסתורין, אבל אין לו הרבה מה לעשות נגד הסטאטיות שלה. רוזמן מבזבז אותו, וזה ממש חבל.
מבין שלושת הקברטים, קברט וולטייר הוא היחיד שאינו נפתח בשיר "ווילקומן, ביאנוונו, וולקאם.” הדגש כאן הוא על הביאנוונו. קברט וולטייר הוא פרנקופילי, בעוד המחזמר קברט עוסק ברפובליקת ויימר והפרפקטלי מרוולס קברט שואב מברודוויי. בשלושת המקרים אנחנו נוגעים במושג מדומיין, רומנטי ואנטי רומנטי של תרבות מערבית אחרת.
עד כמה אנחנו למדים על התרבויות הללו מצפיה בהצגות קברטיות? הרי קברט בישראל בשנת 2012 הוא לא יותר משורה של סימולקרות. הטלוויזיה קטלה את סגנון הבידור הזה. נותרו ממנו מופעי החשפנות מחד וספקטקלים מעושים לתיירים אמריקאים מאידך. הקהל לא יודע קברט מהו, הוא אפילו לא באמת נוסטלגי לקברטים. עד כמה מאפשרת הסימבוליקה הנגישה אבל החלולה הזאת לחקור את גרמניה, אמריקה או צרפת באמת?
במקרה של המחזמר קברט – החקירה מעמיקה ומצמררת. במקרה של הפרפקטלי מארוולס קברט, מוגש לנו מימד לא צפוי של התרבות הניו יורקית: זמרת ברודוויי פרינג' הזימתית והפוליטית שאינה מגיעה לבימות הגדולות. במקרה של קברט וולטייר הצרפתיות היא רק קישוט. זירת ההתרחשות האמיתית שלו אינה המולן רוז' אלא החור שבלב המקומי. זהו ערכה המיוחד של ההצגה הזאת, זו תעוזתה ועל כן היא חשופה גם לביקורת מיוחדת.
"קברט וולטייר" מאת יובל רוזמן ובבימויו, תיאטרון יפו. משתתפים: מוחמד בכרי, רביד סביל, מגי אזרזר, קרן ברי ויעקב תמרי. הביקורת הופיעה במקור ב-"עכבר העיר". איור: דיוקן מאדאם לוסי, מאת אנרי דה טולוז לוטרק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה