תענוג לחבר ביקורת על הצגה כשאין חשש מלעולל לקוראים ״ספוילר״ ולחשוף מראש את תפניותיה. במקרה של המחזמר ״אחים בדם״ של ווילי ראסל הבריטי, שעולה בימים אלה על במת בית ליסין, אין סכנה כזאת, פשוט משום שהמחזה עצמו נפתח בספוילר גורף.
עם עלות המסך מופיע המספר, בדמותו עוטת החליפה השחורה של דורון תבורי ומדקלם פרולוג בחרוזים: ״אז, האם שמעתם כבר את הסיפור על האחים שהופרדו / בלידתם, ובמקרה אחרי שנים התאחדו? / שניהם נולדו ביום אחד לאם אשר מסרה / אחד מהם לאם אחרת עקרה בלית ברירה / אולי שמעתם גם כיצד ביום אחד, כמו מלאכים, בעוד אימם האומללה זועקת ׳למה, אלוהיי?/ הלכו שניהם לעולמם כשגילו שהם אחים : כיצד קטף מלאך המוות את בניי מבין ידיי?׳״
מה אין כאן? התחלה, אמצע, סוף טראגי. כל סיכוי למתח דרמטי מחוסל באותו הרגע. דמותו של תבורי מזכירה אדם ששואל את הסובבים אותו במסיבה: ״אתם מכירים את הבדיחה ההיא שהולכת: ׳אוי סופרמן, אתה כזה חרא כשאתה שיכור?״ גם אם לא הכירו אותה, עכשיו אין לו איך להמשיך ולספר. יצא הפאנץ׳-ליין מן השק.
נו טוב, תאמרו, מי בא למחזות זמר בשביל הסיפור? באים בשביל השירים והספקטאקל. זה נכון, אבל גם לא נכון. אחד מקני המידה שמחזות זמר נמדדים בהם הוא ה-״book", מונח שבעולם המיוזיקל משמעו העלילה, הדרמה, המחזה כמחזה. ל-״אחים בדם״ יש בוק בעייתי מאוד, בייחוד חציו השני, בו מתרחשת האצה הולכת וגוברת של ההתרחשות שבתומה כבר קשה מאוד לעקוב אחרי סיבתיות ותוצאה. האפקט כמעט קומי, ודווקא לקראת הסיום הטראגי.
טוב שמחזמר הוא באמת הרבה יותר מה-״בוק״ שלו. מיה דגן מגלמת את האם הליברפולית העניה, שמוסרת את אחד מבניה התאומים למעסיקתה האמידה. היא שרה היטב ומשחקת יפה. נוכחותה על הבמה מקרבת את ״אחים בדם״ ללב וזהו בפירוש התפקיד המרשים ביותר שראיתי אותה מבצעת על הבמה. חיפשתי ביוטיוב שריד מצולם להפקה הישראלית הקודמת בכיכובה של שלומית אהרון, אבל החיפוש "אחים בדם" מעלה רק את השיר המזרחי הסוחף של אבי גואטה ואיציק כהן. גברת ג'ונסטון תשאר עבורי לעד בדמותה של דגן, וזה מצויין.
עידו רוזנברג ונדב נייטס מרשימים ומרגשים בתפקיד האחים אדי ומיקי. לאורך כל חציה הראשון של ההצגה הם מגלמים בני שבע. בדרך כלל טמונה מבוכה מסויימת בהתבוננות במבוגרים המגלמים ילדים. במקרה הזה מחליף את המבוכה רושם עמוק ומצטרפת אליו הנאה רבה. שני השחקנים עושים עבודה מבריקה של שחזור דפוסי ההתנהגות של ילדים, מתוך הומור, אהבה ופכחון. התרגום המוצלח של דניאל אפרת (שבאחדות מן ההצגות גם מגלם את אחיהם העבריין סמי) מסייע להם בהישג.
אז יש משחק ויש שירה ומצד שני - הסיפור לא עובד והשירים, על אף יופיים, אינם כובשים לגמרי. די מפתיע ש-”אחים בדם, הפך לקלאסיקה על סמך ספר שירים כזה. עומד המבקר מול כף המאזניים וצריך להחליט מה בעצם דעתו, ואז בא הגורל בדמותו של דורון תבורי העוטה חליפה שחורה, מתיישב על כף המאזניים המחמירה ומפר את האיזון לרעת ההצגה. אני לא יודע האם האשם כולו של תבורי, או שהבמאי גלעד קמחי פשוט ליהק אותו לתפקיד לגמרי לא נכון עבורו, אבל הגשתו ביזארית ממש. דמיינו את רפי גינת מספר את הבדיחה על סופרמן השיכור בקדימון לכלבוטק ותקבלו מושג.
אף הצגה לא קמה או נופלת מכוח ביצועיה של המקהלה היוונית. תבורי הוא רק דוגמה לכמה וכמה חולשות מוזרות שפוגמות בשלמות ״אחים בדם״. עמוד חשמל נטוי לתוך חלון שבור של בניין בתפאורת המערכה הראשונה אולי מייצג משהו עבור התפאורן ערן עצמון, אבל לא עבורנו, ולא ברור למה המפגע מצוי דווקא בצידה של הבמה בה גרה משפחתו המאמצת האמידה של אדי. פרץ של מחול שורה קבוצתי בסגנון ״סינגיולר סנסיישן״ סוחף את אחד הנאמברים האחרונים, שובר את ההרמוניה התנועתית היחסית של יתר ההצגה ופתאום מוזיל אותה. עוד ועוד גורמים מינוריים כביכול תורמים להחלשת התוצר הסופי.
בבית לסין יודעים לעבוד עם מחזות זמר מיובאים, ולכן אחים בדם אינו נפילה, אבל זה בהחלט לא מהערבים היותר חזקים שקמו והיו בבית היוצר של ציפי פינס. ״אביב מתעורר״ עם נינט טייב היה מוצלח יותר ואפילו אווניו Q, שעלה בבית ליסין לפני כחמש שנים, היה עגול יותר. תפקידו של המבקר הוא לספק לקוראו ספוילר קיצוני: לגלות לו מראש איך וודאי יחוש בקומו מן הכסא עם תום ההצגה. אני צופה שלקימה תתלווה משיכה קלה של הכתף, ולא זאת אמורה להיות התגובה למיוזיקל כיפי.
"אחים בדם" מאת וילי ראסל, תיאטרון בית לסין, בימוי גלעד קמחי, משתתפים: מיה דגן, דורון תבורי, נדב נייטס, עידו רוזנברג, הילה זיתון, יוסי טולדו, דיקלה הדר, רויטל זלצמן ואחרים. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: רישום מאת ג'ון לנון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה