בסיום ה-”פרפקטלי מארוולס קברט", במועדון הסבליים, זולג החוצה הקהל, חלקו בשמלות קצרצרות ומחוכים, כיאה לקהל של קברט קאלט. השעה אחת בלילה וכולנו ספגנו שעתיים של שירי זימה מצחיקים, כמו גם כמה בירה ויין שהצליחו להגיש המלצריות בהתחשב בצפיפותם המטורפת של השולחנות.
מול דלת היציאה עומדים ארבעה חסידי חב"ד חמושים בדגל "מלך המשיח" צהוב. הם מבקשים להכנס לסבליים והמאבטח בכניסה מונע מהם. אני נכנס איתו לוויכוח: למה לי מותר ולהם אסור? איזה טעם יש להפלות את מי שאינו מתכוון לנהוג באלימות? המאבטח נכנע והחסידים נכנסים. הם מדליקים חנוכיה על הבר ומתחילים לרקוד "משיח משיח משיח איי יאי יאי יא יאי" בין שולחנות הביליארד. טל אנגל, ששימש כאמסי בערב הקברט ושנשיקה של שפתון דבוקה ללחיו, רוקד איתם.
זה רגע הנצחון של אנגל מבחינתי: הרגע בו אני נשבה ומתמסר לחוויה שעברתי. לא שלא היתה שובה קודם. היא בהחלט שבתה את הקהל, שמכיר את מילות השירים ומנהל דיאלוגים עם אנגל ועם דמויות אחרות על הבמה. אני, שנסחבתי לכאן על ידי ידידה, לא נמניתי על קהל המעריצים הטבעי. התגלגלתי מצחוק בכמה מהקטעים ובאחרים הצטמררתי מאיכות השירה. המחסום היחיד היה מחסום התמיהה: מהו הערב הזה? מיהם האנשים האלה? ובעיקר – מהו קברט ומהו משמעותו בתל-אביב של 2011?
בחיפוש אחר תשובה לשתי השאלות הראשונות אני פונה למחרת המופע לאנגל, האמסי שמוגדר בגלויית התוכניה “מפיק” אבל מצטייר שהוא ממלא במופע הקבוצתי - דמוקרטי הזה את התפקיד הקרוב ביותר לזה של במאי. מגיל חמש עד חמש עשרה גדל אנגל באנגליה והאנגלית הפכה ללשון עיקרית בפיו. ב-2009 יזמו הוא וחבריו ערב של שירי מחזות זמר באנגלית, במטרה למצוא ליצירות האלה "קהל צעיר יותר מזה שמגיע לתיאטראות", ולהציע אותן באווירה פחות פורמאלית. על הקבוצה נמנו כמה בוגרי בית צבי וכמה חובבי מיוזיקלס אחרים, מקצועיים וחובבים.
ההצלחה היתה בלתי צפויה. כעבור שתי הצגות נטשה הקבוצה את הבר התל-אביבי הקטן שבו החלה את דרכה ועברה לסבליים, שמסוגל להכיל מאות בני אדם. במקביל התרחב הרפרטואר אל מעבר לשירי מחזות הזמר. טל וייס, המוגדר "מנהל אמנותי", העשיר את הרפרטואר בשירים מן הפרינג' של ברודוויי, שירים שלא נולדו עבור מחזות זמר אלא הוצגו במופעי רביו קומיים בניו יורק. ה-”פרפקטלי מרוולס קברט" הוא המקבילה המקומית לעולם היצירתי הזה בדיוק, עולם שאנחנו בדרך כלל לא ערים לקיומו ושלכן בילבל אותי במפגש ראשון איתו.
הציפיות שבאים איתן לרביו קומי הן אחרות לגמרי מאלה שבאים איתן לכל סוג אחר של מופע בימתי. בראש ובראשונה: מדובר בבידור והיעד הוא להתענג. מהבחינה הזאת, אין ספק שהחבורה עושה את העבודה. נוגה מורג, ה-”סאלי בולז" של הקברט בסבליים, מבצעת שלושה שירים בכשרון קולי ותיאטרלי כה רב, שמתעורר בצופה רצון עז להשליך לעברה זר פרחים, אבל אילו פרחים מתאימים לשירים כאלה? אחד עוסק בתאווה לסבית, שני הוא "אל תספר לאמא" מתוך המחזמר קברט, על כל המשתמע, ושלישי עוסק בזרמים פוליטיים בארה"ב השמרנית. שירים אחרים עוסקים במחלות מין ובסאדו מזוכיזם, כולם שנונים ומצחיקים. זהו בידור.
המסגרת הקברטית, שמתנגשת בימים אלה עם הפקת "קברט" בקאמרי, מעניקה חומר למחשבה. תלבושות רמזניות (אותן עיצבה ליאנה רוזן פלד, האחראית גם על הכוריאוגרפיה) מוסיפות לאווירה, אבל גם גורעות משהו. יש בהתעסקות שלנו בקברטים של עשורים עברו מעין "אוקסידנטליזם", להבדיל מאוריינטליזם. הערב שואב מעולם מושגים של אירוטיקה מערבית זולה. זה לא נורא, אבל זה לא מי יודע מה מקורי.
עם שובי מהמופע סיפרתי עליו לידידה. היא אמרה שלפי התיאור מדובר ב-”סצנה של חנונים כבדים". בהתחשב בכך ששתי מלוותי לסבליים מעריצות מדע בדיוני ואת מופע הקולנוע של רוקי, אולי יש בכך משהו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שמרבית הנושאים הנידונים בשירים נעדרים לחלוטין מכל בימה אחרת בארץ, ושעד כה, בשנים של כתיבה על תיאטרון, לא ראיתי מופע שהעלה בי שאלות מורכבות כל כך על מהות התיאטרון וגבולותיו. חבורת הפרפטקלי מרוולס קברט מביאה לנו משהו מן החוץ שיש בו ערך ויש בו יופי ושמן הסתם, גם יש לו קהל.
נותרו מאה מילים לביקורת ואני רוצה לנצל אותן כדי להחמיא לכשרונות אחרים בהפקה: חן משיח הוא הבולט בהם. הוא פותח במונולוג מושר מהמם של מחזר אובססיבי וחוזר לאחר מכן כאיש מערות הומוסקסואל. יעל יקל, שמשתתפת גם במקהלה של "אחים בדם" בבית לסין, שרה על ג'יגולו כפתרון לשעמומה של עקרת בית נואשת, וגם שיר תמים יותר על התמודדות עם רעש בבניין דירות. מגיע קרדיט גם לחסידי חב"ד שהשלימו את החוויה. בלעדיהם היה המופע, המוצג כולו באנגלית, מנותק קצת יותר מדי ממציאותנו, למרות שירי חנוכה וקריסמס שנמהלו בליוויים המוזיקלי של יוני אלקן ופרנקי סימון. לסיכום: חמוד, מפתיע, קצת טיפשי (אבל במודע), ובעיקר שופע כשרון.
"פרפקטלי מארוולס קברט", מועדון הסבליים. מפיק: טל אנגל, מנהל אמנותי: טל וייס. משתתפים: אסתר ראדה, ג'סיקה אוזן, קייטי רוז אדבוקט, ליאן רצרסדורפר, נועה משיח ברנקין, נוגה מורג, אור משיח, יעל כהן ויעל יקל. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "ברודויי בוגי ווגי" מאת פיט מונדריאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה