יום שני, 6 בפברואר 2012

שקר ישן | "כולם היו בני" בתיאטרון חיפה והקאמרי



אם יש מילה אחת שממצה בתוכה את המציאות הישראלית העכשווית, המילה הזאת היא "שקר". אנחנו חיים בתוך מבוך של שקרים, החל בשקר הקוטג' ושקדי המרק, שנמכרים במחיר נמוך פי כמה בלונדון, וכלה בשקר "המאחזים הבלתי חוקיים" שאין בעצם הבדל חוקי בינם לבין התנחלויות רגילות; החל בשקרי איומים מבחוץ וכלה בשקרי איומים מבפנים. תקשורתנו מתחסלת ומוחלפת באמצעי תעמולה שהשקר הכלכלי והשקר הבטחוני מאיימים לפרוח בהם.

במציאות ישראלית שושואיסטית, למדנו לקבל שקר והסתרה כהכרח, אבל בימים אלה של הדרדרות הדמוקרטיה, וחשיפת חולייה של כלכלת ישראל, השקר ותועלתו עומדים למבחן מחודש. אנחנו בעצם מצויים במערכה השניה של "כולם היו בני.” השקר נחשף, ועכשיו בא שלב ההצתדקות: לולא השקר, נאמר לנו, הכל כאן היה קורס. חלקנו מאמינים, היתר מתקשים לסלוח. אם ישראל היתה משפחה, היו קוראים לה משפחת קלר והיא היתה חיה באוהיו שבדמיונו של ארתור מילר.


קשה לחשוב על מחזה שעוסק בשקר בעידון ובתחכום רב יותר מאשר “כולם היו בני". זוהי יצירה דרמטית חריגה המציגה שלושה קטעי זמן המשכי המתרחשים בחצר משפחה אחת, הרבה מאוד דיבור ומעט התרחשות פיזית. המחזה מצליח פשוט כי בלב עלילתו טמון חומר נפץ רגשי שמתפרק בהדרגתיות מטרפת. הוא מצליח בזכות עוצמתו ואפלוליתו של שקר.


בראשית המערכה הראשונה יושבים בני המשפחה בחצר ומפטפטים עם שכניהם החביבים. שנות הארבעים עומדות להסתיים. מלחמת העולם השניה תמה והקלרים, בעלי מפעל לעיבוד מתכות, נהנים מרווחה כלכלית, אלא שבהדרגה מתברר שהמשפחה עברה טרגדיה: אחד מבניה נפל בקרב. בעצם, זאת לא היתה הטלטלה היחידה: אבי המשפחה, ג'ו, נשפט על כך שסיפק חלקי מטוסים פגומים לצבא ארה"ב. הוא זוכה, אבל חברו ושותפו לשעבר הושלך לכלא והקשר האיתן שעמד בין המשפחות נפרם.


נפרם? לא באופן חד משמעי, קשר אהבה עקשן בין בנו של קלר, כריס, לבת שותפו, אנני, מתמיד, והוא מאיים לשחרר את השלדים מהארון. כשישתחררו, צפויה לנו הצופים חוויה מטלטלת, והיא אכן מטלטלת, אבל רק בזכות רגעי חסד ספורים של משחק. משהו בהפקה כמכלול משמים ועקר עד כדי כך שלמרות מימד השקר העוצמתי, מימד השכול הקרוב לליבנו, עוצמת הכתיבה הדרמטית של מילר והתרגום המוצלח של יוסף אל דרור, היא זקוקה לליאורה ריבלין שתציל אותה.

במהלך הצפיה ב-"כולם היו בני" נזכרתי בהצגה הראשונה שהיתה לי הזכות לחבר אודותיה ביקורת, היא עלתה על אותה במה ממש בקאמרי, אבל היתה יבוא זר. התיאטרון הלאומי הנורבגי הפיק את "אויב העם" של הנריק איבסן, מחזה שגם הוא עוסק בשקר שנועד להגן על חוסנה הכלכלי של קהילה קטנה. גם "אויב העם”, שחובר למעלה מחצי מאה לפני "כולם היו בני", הוא מחזה שרובו שיחה וששיאיו בשיחת גברים על ענייני רווחה והקורבן שהיא מחייבת.


בהפקת ”אויב העם" היתה הבמה ריקה לחלוטין והדמויות נעו לפי צירים של גובה בהתאם לעוצמה הפוליטית המשתנה שלהם במהלך המחזה. בסופו של דבר הונמך גשר התאורה מהתקרה שמעל הבמה ולחץ כלפי מטה את אלה ששרדו את הסערה.


אני לא טוען שחייבים לנהוג תמיד בכזאת גישה אוונגארדית, אבל "כולם היו בני" הוא בהחלט מחזה מוכר, אם לא לעוס. ניתן וראוי להעניק לו עיבוד מרענן, או לפחות מעניין ובכל זאת בחר הבמאי משה נאור ללכת על עיבוד "קלאסי" לחלוטין. מעצבת התפאורה לילי בן נחשון העניקה לקלרים חצר מזמינה וחזית בית משכנעת אך לא מעניינת. זו תפאורה שפעם ניתן היה לקרוא לה "בית-לסינית" עד שבבית לסין החלו לנהוג בקצת יותר דמיון.


נתן דטנר הוא טייפ קאסט מושלם לדמותו של קלר, מושלם מדי. התפקיד נשען על הכריזמה הרבה שלו כשחקן וכאדם, ורגעי ההיסדקות של הדמות נכשלים מלהעפיל לשיא. אוהד קנולר וזוהר שטראוס מגלמים לסירוגין את כריס. בערב בו נכחתי שיחק קנולר. צפיתי בו ולא השתכנעתי. האשמה אינה אשמתו של קנולר בלבד, כאשר מטרת העיבוד היא "לשכנע", כלומר לשחזר את החיים ולא ליצור תיאטרון, חירותו היצירתית של השחקן מוגבלת מאוד ושני הגברים בתפקידים הראשיים נפגעים מכך.


לנשים לא קל בהרבה. נטע גרטי, בתפקיד אנני, נעלמת במידת מה. רק ליאורה ריבלין, שבחרה למרות הכל לעשות תפקיד מסוגנן, זוהרת. לקייט קלר שלה יש אינטונציה מוזרה, שאינה מרפה, והיא המצלצלת באוזניים גם לאחר היציאה מן האולם. ריבלין מורדת מרידה ווקאלית, תנועתית ורגשית במסגור העצלני של ההצגה, ומגביהה בתעוזתה גם את השחקנים האחרים.


התיאטרון אינו שקר. התיאטרון הוא אמת. אין צורך להתאמץ ולשכנע אותנו שאנחנו באוהיו של שנת 1947. אנחנו יודעים שאנחנו בתל-אביב ובחיפה של 2012. עלילה של מחזה ענק כמו "כולם היו בני" תישבה אותנו גם אילו הבמה תהיה ריקה, גם אילו המשחק יהיה פחות נטורליסטי ויותר משמעותי. בעבר קבל הבמאי נאור באוזני על האילוצים שאותם מכתיבה לתיאטראות מדיניות השיווק המקובלת בתחום. עם גב משותף של תיאטרון חיפה והתיאטרון הקאמרי ניתן היה להתעלות מעל האילוצים הללו ולייצר תיאטרון משמעותי, תיאטרון של אמת.


"כולם היו בני" מאת ארתור מילר. בימוי: משה נאור. משתתפים: נתן דטנר, לאורה ריבלין, אוהד קנולר, זוהר שטראוס, נטע גרטי, ישי גולן, ירון מוטולה, אפרת ארנון, דיויד בילנקה, כנרת לימוני. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: "בית ליד התחנה" מאת אדוארד הופר.


תגובה 1:

  1. כולנו מחפשים מאמנת אישית להפרעת קשב וריכוז בחיפה, אך ההצגה הזו הסבירה לנו שאולי אנו אפילו לא צריכים זאת.

    השבמחק