יום שני, 6 בפברואר 2012

קורדובה לצדיקים! | "אורטל חייבת למות" בתיאטרון החדר


הצגה טובה, כמו חתיכה של גבינת גרוייר איכותית, נפתחת לאט. בחדר המדרגות של בניין הדירות בו מצוי תיאטרון "החדר" הזעיר, מתקבלת מכה ראשונה של טעם. מוצבת בו כרזה גדולה וירקרקת המפרסמת מפגש עם הסופר בציר קרמניצר, מחבר סדרת רבי המכר "אורטל". האפקט ריאליסטי עד כדי מבוכה (אם מה שהולך לקרות כאן הוא מפגש עם סופר, לא תהיה לי ביקורת למסור לעורכת ביום ראשון), ומנגד הומוריסטי (תכלס, לאף אחד לא קוראים בציר קרמניצר). התחוושה היא שהגענו למקום טוב.


בתיאטרון החדר יש פינת קפה ותה ויש ספה נוחה שנעים לצפות ממנה בהצגה. האולם מלא. טוב, זה לא קשה, יש בו מקום לכעשרים איש. אחד מהם הוא כתמיד אמיר אוריין, אביו של המקום ויועץ אמנותי להצגה הזאת, הנודדת בין תיאטראות זעירים כמו זה. אין מסך, אין סאונד, אין במה מוגבהת ואין תאורה שלא ניתן למצוא בכל חדר מגורים רגיל, מלבד פנס ספוט אחד הנותר כבוי במהלך ההצגה. גבינת גרוייר צריכה לעבוד כפי שהיא, בלי סיר של פונדו ואפילו בלי קרקר.


איתמר נצר נכנס אל החדר. הוא מתיישב מאחורי שולחן הערוך לכבוד הסופר קרמניצר. על השולחן: משקפי קריאה בנרתיק, בקבוק חצי ליטר של ג'יימסון וערימת ספרי "אורטל". ההשקעה בעיצוב הספרים היא ייחודית, בשום תיאטרון גדול יותר לא היה נמצא צורך לעצב כך את כריכותיהם של ספרי כיס, אבל אנחנו, יושבים לא יותר משלושה מטרים מן השחקן, מהבעותיו ומכריכותיו. המפגש איתו הוא אינטימי מיד ואנחנו רואים שמשהו לא כשורה. כבר בארבע הדקות הראשונות למפגש נצר - קמניצר גומע יותר מדי מן הוויסקי, משתעל ומכריז שהוא מתכוון לקרוא תיגר על דפוס המפגשים הרגיל, שאותו הכתיב מנהלו (רן בן עזרא).


אלה הם הרגעים בהם הגרוייר פורקת חריפות עדינה אל חלל הפה. יש בישיבה בחדרון משהו מסוכן. תיאטרון הוא חומר נפיץ, וככל שהוא נתון בחלל קטן יותר, כך הוא מסוכן יותר. כשאחת מהיושבות בקהל קוראת קריאת ביניים ומפריעה לדבריו של הסופר, אנחנו נדרכים, ברור שהיא חלק מההצגה, ברור שהדרמה מתקרבת, וברור שהיא תתרחש לנו סנטימטר מהפרצוף.


הפיצוץ לא נורא בכלל, ודווקא המפגש עם הזרה הקוראת תגר (שרון שלומי) מוביל את ההצגה למקום שהוא בסופו של דבר הרהור אינטלקטואלי על יוצר ויצירה. קרמניצר בגד באמת הספרותית שלו, כדי לחבר רבי מחר שמתנדנדים בין ארוטיקה זולה למותחנות דבילית. גיבורת ספריו היא אורטל גבאי, דוגמנית/בלשית/עיתנואית/ מרגלת, וקטעי הקריאה בהם היא מתוארת מתנה אהבים עם אב מנזר אותו נשלחה לחסל הם משיאי ההצגה.


ברבות הימים התחרט יוצרה של אורטל, אבל נכשל מלשנות את הדמות וכעת הוא מתכוון לבצע בה הוצאה להורג ספרותית. זה סיפור מסגרת שנוצל כבר בעבר, אנחנו בעצם מוזמנים לדיון מחודש בנושא מוכר. אין בזה שום רע, וב-”אורטל" דווקא מתקיימת תפנית עלילתית נחמדה שמוסיפה קו רענן למחשבה. בכלל, זאת הצגה רעננה ומרעננת. היא מהנה למרות משחק לא לגמרי אחיד ובחירות מחזאיות שניתן לערער עליהן. אסתכן במתיחת מטאפורת הגבינה עד לגבול המסוכן ואומר שיופיה של הצגה טובה, כמו של גבינה, הוא בכך שהיא הולכת ומבשילה. במהלך "אורטל חייבת למות" מוצגת התנגשות בין כתיבת הפרוזה לכתיבה הדרמטית. התיאטרון, שהוא גמיש יותר, שניתן לחבר בו רפליקות חדשות ולמחוק ישנות, יוצא וידו על העליונה.


בתום ההצגה יצאו כולם להפסקת שירותים והכנת קפה של חמש דקות ואז שבים לשיחה בניצוחו של אוריין. אוריין אומר שההצגה מביאה אותו לדמעות. לא ברור לי איך, איפה ומתי, אבל ניחא, כל צופה וחווייתו. אני דיברתי על השימוש בצעקה בהצגה. צעקות יודעות להרוג הצגות, ואילו כאן דווקא שתי התפרצויות קולניות של נצר מחדדות את ההתרחשות התיאטרלית ומחליפות את המימד הפיזי במרחב המגביל. שיחת הסיכום בתיאטרון החדר היא חלק בלתי נפרד מהחוויה והתענוג שבישיבה במחיצת השחקנים, רגע אחרי ירידת המסך הדמיוני, רב.


ברשותכם אוסיף כמה מילים שאינן בהכרח קשורות לתיאטרון פר אקסלאנס. בשבוע שעבר הלך לעולמו המשורר, אמן המיצג והאדם הנפלא רומן באימבאיב. באימבאיב חי בצניעות רבה ליד שוק הכרמל. את החצר הקטנה שמאחורי ביתו כינה "קורדובה", כשמה של העיר הספרדית שהיתה עבורו סמל למציאות של שלום והרמוניה. בשיריו דווקא הרבה לעסוק בהעדר הרמוניה: אופרת הרוק הזעירה לשחקן אחד "הלוואי וגודביי" אותה חיבר בשיתוף עם דני צוקרמן, היתה מורכבת משורה של תוכחות כנגד חומריותם של בני האדם והוצג בה היפוכה של קורדובה: אלדורדו, יעדם של תאבי הבצע וחורשי הרעה.


רומן הלך, ואנחנו נשארים עם הקורדובות הנסתרות של עולמנו, עם האיים הזעירים של אמת אמנותית שמתקיימים בתוך מרחב בוטה ומזוייף. תיאטרון החדר הוא מקום אחד כזה. ללא שום ספק. נסיים אם כן בזעקתו של באימבאיב מתוך "הלוואי וגודביי": ”קורדובה לצדיקים! אלדורדו לבבונים! קורדובה לצדיקים!”. אבקשכם לקרוא אותה בקול, במבטא רוסי וברגש רב.


"אורטל חייבת למות", תיאטרון החדר. בימוי: יניב מויאל. כתיבה: איתמר נצר, שרון שלומי ורונן קובלסקי, על פי "על אמת" מאת רוני גלבפיש. משתתפים: איתמר נצר, שרון שלומי ורן בן עזרא. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור: עטיפת פסקול הסרט "ספרות זולה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה