לפני זמן מה שלח לי חבר הודעה פרטית בפייסבוק. "שאלה בשיא הרצינות," כתב, "למה התכוון המשורר מאיר אריאל כשאמר שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה?"
למרות שתמיד היה נדמה לי שאני מבין את השורה הזאת היטב, לא מצאתי מה להשיב. נראה היה שיש לה כמה וכמה משמעויות, אבל אפילו אחת מהן לא הצלחתי לנסח היטב. בסוף פשוט כתבתי: “נתון לפרשנות.” החבר ניסה שוב: “זה משפט סתום,” כתב. לא השבתי לו. לא ידעתי מה.
בשיר הכאב של אריאל, לא דמותו היא הנושאת את שורת המחץ הזאת, אלא דמותו של "צעיר ערבי משכיל" שיש לו קשר טעון עם חברתו של המזמר. זהו שיר על משולש רומנטי שאפשר לקרוא אותו כמשל על ארץ ישראל ושני העמים הרוצים למשול בה, ואפשר גם פשוט לקרוא אותו כשיר על משולש רומנטי. כך או כך מהדהד בתומו משפט הנרגילה ומלווה את כל מי שאי פעם האזין לאריאל כחידה, כתוחכה, כאמת מתגרה.
הוא מהדהד בעוצמה מעל במת התיאטרון הערבי עברי בהצגה "פאפע'גינה," מעשה תיאטרלי צנוע ומתוק שרקמה חנה וזאנה-גרינולד ושעוסק בזהות נשית, מרוקאית וישראלית. הדמות המובילה את המחזה היא זאת של ימימה, ילדה עילגת ומגושמת, בת לעולים חדשים. ימימה חרדה משיעור ההתעמלות בבית ספרה היפואי ועושה כמיטב יכולתה להבריז ממנו. אמה פחות או יותר בועטת אותה החוצה לבית הספר, אבל ימימה לא הולכת לשם אלא יוצאת לאודיסאה מלאת תגליות בשכונה.
כמה שעות אחרי צאתה לדרך מוחזרת ימימה הביתה על ידי אדון בולבול, סוחר פלשתיני של פיצוחים וסוכריות. היא החליקה כשהסתתרה בסימטה והביטה בזוג מתנה אהבים מבעד לחלונם. אדון בולבול מטפל ברגלה ומפלרטט עם אמה ("בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר, היא עשתה לו קשת” כמאמר המשורר מ. אריאל). האם מתמסרת בתחילה ואזדוחה את בולבול, אבל בדחייתה יש מן התסכול. יש בו משהו, ברוכל הפשוט הזה, שנוגע בנימי נפשה.
אמה של ימימה עדיין מרוקאית יותר משהיא ישראלית, היא עדיין ערביה. היא מורדת בהטפותיו של בעלה שתניח לערבית ותתאקלם בארץ. היא מסרבת לקרוא את "שער למתחיל". בתה מביטה בה ומבינה וגם לא מבינה, צופה איתה בסרט המצרי של צהרי יום שישי וחוזרת בסיומו על רפליקות שלמות מתוכו. שתיהן מסתתרות מן האב הדוגל באינטגרציה. שתיהן חרדות מן הישראליות, ששיעור ההתעמלות מייצג אותה היטב. בכל משפט שהן אומרות בעברית יושב ערבי אוהב.
במהלך ההצגה פוקדים כל שחקניה את המטבח שעל הבמה ותורמים במשהו ליצירתה של סעודה המוגשת לצופים עם ירידת המסך. הבישול הבימתי הזכיר לי הפקה עכשווית אחרת: “איש ואשה אחת", קופרודוקציה של אנסמבל הרצליה ותיאטרון חיפה. גם שם מתבשלת לה ארוחה לאורך כל ההצגה, למרות שרק השחקנים טועמים ממנה. גם שם נבחנת זהות ערבית: כל אחד ממשתפי ההצגה מגולל סיפור עם מפינה אחרת של המזרח התיכון.
בסיומה של פאפעג'ינה מצאתי את עצמי תוהה תהיה: איך יתכן שנהניתי כל כך מן ההצגה הפשוטה והקטנה הזאת, שרוח הצגות לבני הנעורים שורה עליה, ואילו מן הפרודוקציה השאפתנית של אופירה הניג בחיפה, שהיתה כל כך עשירה בתוכן סיפורי, עמוסה בשחקנים כשרוניים ומלאת קשב לעבר, לא נהניתי?
תשובה לשאלה כזאת כדאי תמיד לחפש במושג של אותנטיות. אני לא טוען שלגברת וזאנה מותר לעסוק בזהות מזרח תיכונית, גם כשהיא וזאנה-גרינולד, ושלגברת הניג אסור, אבל התחושה היא שיוצרת פאפעג'ינה הצליחה למצוא את פיית הנרגילה האישית שלה ולקחת ממנה שאכטה, ואילו הניג יושבת בחדר מלא ערבים מעשנים ומביטה בהם נרגשת מעצם היותה שם. כל דבר שאנחנו עושים כישראלים נוגע במקום בו אנו חיים, גם אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה. הנרגילה של הניג אינה סיבירית דיה, אינה אישית אלא מדומיינת, ולכן הסיפורים מתקשים לחדור אל מתחת לעור.
ב-”פאפעג'ינה" אין שום דבר מרוחק, וזה המקום לומר משהו על התמסרות לשפה תיאטרלית. כשיוצרים תיאטרון "קרוב", כזה המדבר בשפת אנוש, מותר וכדאי לעשות אותו קרוב מאוד, להישיר מבט לעיני הקהל ולא לפחד שהתוצר יהיה נאיבי. כל שחקני פאפעג'ינה יודעים זאת. הבולטת בינהם היא לימור זמיר בתפקיד האם, שאין במשלחקה דבר מאולץ ושהמתח בין קור וחום בדמות שגיבשה מרתק ממש. מוריה בשארי שובה בתפקיד הראשי. את מרבית ההצגה היא מבלה כשמכנסי ההתעמלות תלויים על ברכיה ונעלה האחת חסרה. היו ילדות כאלה בבית הספר היסודי שלי, עכשיו אני יודע כיצד חוו את הימים ההם.
לסיום, מגיעה מילה טובה לשמוליק מטלון, שחקן שלעצם עמידתו על הבמה יש משמעות דרמטית. מיטב הרגעים של מטלון בהצגה הזאת הם רגעי פרצוף-פוקר. כמה תוכן אפשר להביע בפרצוף פוקר. כם מענא ימכן יערב אלואחד ען וג'ת אל-פוקר, ואללה אישי.
פאפעג'ינה, תיאטרון סיפור אוטוביוגרפי בדוי, התיאטרון הערבי עברי, מחזה ובימוי: חנה וזאנה-גרינולד. משתתפים: חנה וזאנה גרינולד, מוריה בשארי, לימור זמיר, ענת לוי, אולין קצ'ולין, שמוליק מטלון, עדי חליפא. הביקורת הופיעה לראשונה ב-"עכבר העיר". איור מאת מוניר פטמי המרוקני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה