מה קרה לשלוימה? ביתו רחל, שכבר אינה פרגית צעירה, מצאה לה חתן. מדובר בבחור הגון ונאה, עובד בתחום הביוטכנולוגיה ומאוהב בבחורה עד מעל לראש. הכל נראה מבטיח כל כך. עם קבלת החדשות שלוימה חווה מחנק של אושר. אלא שאז בא הבחור בדלת, אומר את שמו ושלוימה משתתק, הופך פתאום לאדם אחר, בורח אל החדר ומודיע שהוא צריך לישון. “אני מצטער", הוא אומר, “תחזרו בפעם אחרת". החתן המיועד, ארוסתו ואחותה נותרים בסלון המומים ואיתם כל היושבים בקהל.
תעלומת התגובה החמוצה מתבארת בקצב מחזאי נכון. בזכות כשרונה של סביון ליברכט, אנחנו נטמעים במחזה, מפתחים איכפתיות כלפי דמויותיו ונשבים בדרמה שלו. בזכות עבודתם הפנטסטית של השחקנים, ובעיקר ששון גבאי כשלוימה הרגשן וקרן צור כרוחל'ה, אנחנו מתרגשים ממש, נשבים וכואבים את כאביה של משפחה: לא רק שלוימה חווה מערכת יחסים מורכבת עם החתן שזה עתה פגש, קנאת האחיות רודפת את חייהן, זכרון האם המנוחה תלוי כענן מעל המשפחה וישנו עוד סוד – סוד אפל וקשה בן עשרים שנה שאין לו ברירה אלא להתפרץ דווקא עכשיו כשהתא המשפחתי במשבר.
גבאי הוא כנראה הדבר הכי קרוב שיש לנו לשחקני העבר המהוללים. שלוימה שלו פשוט בלתי נשכח. ברגעים הרגשיים ביותר הוא משחק וגבו לקהל, אפוף במבוכת הדמות, ומצליח אפילו כך לשדר עצמה תיאטרלית שלמה. צור היא שחקנית של שיאים, ברגעי משבר משתחררת מתוכה אותנטיות נהדרת. מיה דגן, אברהם סלקטר ומיכה סלקטר מצוינים אף הם ביתר התפקידים.
זה חייב להאמר: משהו בהצגה נחלש מעט בחלקה השני. המקצב הדרמטי אחר והתעלומה שכבר נפתרה מפנה את מקומה לתהליך מסורבל מעט של פרימת פלונטרים רגשיים והסטוריים. זה בכלל לא נורא, כי אנחנו כבר שם, איתם, בתוך התפאורה האסטתית והחכמה של כנרת קיש, בתוך המורכבות המשפחתית והאנושית שאינה זרה לאף אחד מאיתנו.
רוח'לה מתחתנת זאת אחת ההצגות, גם אני כמוך ראיתי תגובות לא נעימות לעין מאחר וההצגה הייתה באמת מושלמת לדעתי (או אולי זה בגלל ששילמתי?) :)
השבמחק