הערב הססנות | "הערב אדיפוס" בתיאטרון הסימטה

אדיפוס רקס הוא מחזה ענק. תיאטרון הסימטה הוא תיאטרון זעיר. איך מיישבים בין שתי הקיצונויות? בדרך כלל, פרינג' מצדיק את עצמו על ידי ניצול החופש הטמון בו. פירוש הדבר: אם החלטתם להפיק את אדיפוס רקס, היפכו את ממלכת תבי לכנופיית אופנוענים או לחוג ברידג' בבית אבות בכפר סבא, או לפחות שיפכו דליים של דם על הבמה ברגע הקתרזיס שבסוף.
ההפקה "הערב אדיפוס" עושה צעד אחד לכיוון הזה. במקום באופנוענים או בברידג' היא בוחרת בבמת הקברט. קצת מוזרה לי ההתייחסות התכופה לקברט בתיאטרון הישראלי. מישהו כאן צפה אי פעם בקברט? האם אי אפשר להתייחס למשהו שנטול מהחיים המקיפים אותנו? האם אנחנו עד כדי כך נוסטלגיים לברלין שלרפובליקת ויימאר?
ניחא, היוצרים אינם נסחפים עם עניין הקברט. למעשה, הם לא נסחפים עם דבר ובזאת טמונה הבעיה. לפני מספר שבועות צפיתי באותו חלל בעיבוד למחזה "סלומה" מאת אוסקר ויילד. זו היתה התפרעות מוחלטת, אירוטית ומקאברית והיא עבדה. הסגנון המאופק בו בחרו יוצרי "הערב אדיפוס", עודד ליטמן וצבי סהר מכבד בהחלט את המחזה, אבל מכבד אותו קצת יותר מדי. מגיע לנו להכבש בו.
כיבוש כזה הוא אתגר. הרי כולנו יודעים מה יקרה בסוף למלך אדיפוס. כולנו שותפים לסוד הנסתר ממנו: את העובדה שרצח את אביו ושנשא לאשה בלא יודעין את אמו. שני האירועים הללו התרחשו לפני פתיחת המחזה. המלך עצמו מתחקה אחריהם באמצעות סדרה של ראיונות, חקירה בלשית שתוצאתה כאב איום.
יש מה לומר לזכותם של יוצרי ההצגה, הן החקירה והן הכאב מועברים בבהירות רבה, בהומור ובתחכום. נדב נייטס מביע הוד רך כאדיפוס, צבי סהר קרצני וסימפטי בתפקיד המקהלה וקארין מרום נעה באלגנטיות בין דמויות, יש טיפה או שתים של דם, יש צמיד נוצץ וישנה צעקה, אבל חסר הצעד הזה, הנוסף, זה שמעיף את ההצגה ואת כל הצופים בה אל מעבר לסף התהום.