תיאטרוננו הלאומי, איך לאמר זאת, מדשדש מעט לאחרונה. מזה שנה לא הופקה בו הברקה אמיתית אלא רק הצגות שיש בהן היבטים יפים, כמו הגישה ההיסטורית ב-”מסילה לדמשק" או העיצוב והתנועה ב-”החוטם". עם זאת, לא נרשם אסון ממשי, שום התנגשות מרסקת עצמות עם קרשי הבמה.
רבותי, זה קרה. הפיגוע התיאטרלי התחולל, ודווקא בהצגה שעלילתה מתרחשת בליל הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה. לומר שהמחזה אינו עוסק ברצינות בנושא האינתיפאדה השניה, זאת תהיה לשון המעטה. לומר שכל שגיאה מחזאית אחרת נעשית בו, זאת תהיה הדרך המהירה למנות את מגרעותיו. זה מתחיל במעבר בלתי מוסבר בין קווי עלילה, חלקם טלנובליים להחריד, נמשך בסצנה שכולה בכי ויבבה ומסתיים באינספור סתירות לוגיות מיותרות: מיד לאחר שדמות מסויימת מוצגת כצמחונית, נאמר עליה שהיא רוחצת את גופה בסבון משומן עזים.
במלון הסמוך למלון פארק חוגגת משפחה את ליל הסדר. מה אין במשפחה הזאת: אמא קפריזית, בן המאושפז באברבנאל ועוד בן החוזר בתשובה, בת אחרי נסיון התאבדות, אב גיבור מלחמות שהלך לעולמו ואפילו זכרון אונס, הצץ רק בעשרים הדקות האחרונות כמו אקדח שזה עתה נתלה על הקיר. הערב אותו אנו מבלים במחיצת המשפחה נע בין קומדית מצבים הנשענת על שורות מחץ לבין טרגדיה יוונית שכל אסון אנושי אפשרי משמש בה בעירבוביה. דמו את "משפחה חמה" של הקאמרי פוגש ב-"אדיפוס רקס" בהתנגשות חזיתית.
הבעיה העיקרית טמונה כאמור במחזהו של רשף לוי, אבל גם הבימוי לוקה בחסר ואפילו בעיצוב התלבושות ניתן למצוא דופי (מאימתי מתלבשים בני משפחה ישראלית בשחור ללוויה?). השחקנים, שחלקם כשרוניים עד מאוד, דוגמת סנדרה שדה ועידן אלתרמן, מוצאים איש איש בדרכו אמצעים להתגבר על האתגר האדיר ולהצדיק את נוכחותם על הבמה. אין די במאמציהם, הבימה חייבים להם ולנו לעשות תיאטרון טוב יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה