יום ראשון, 29 באוגוסט 2010

לפרק את התפאורה | מחשבות על אריאל

הערה: בניגוד לטקסטים אחרים המופיעים כאן, המאמר הבא לא הופיע מעל דפי "ישראל היום". נמסר לי שהוא יופיע, ואולם ברבע לחצות נודע לי שהוא הוסר לטובת מאמר אחר, שאף הוא מצדד במרד אנשי התיאטרון אבל לא חובר על ידי אחד מכותבי העיתון.


۞


נתחיל בהסכמה על הפרטים הבסיסיים: תושבי אריאל הם בני אדם. הם ראויים לתרבות ובכלל זה תיאטרון. יתרה מכך, המתנחלים כציבור נמנים על צרכני התרבות הנלהבים והמשכילים בישראל. כל ציבור שמורכב בחלקו מאנשי הציונות הדתית ובחלקו האחר מיוצאי ברית המועצות לשעבר, קהילות שהחינוך יקר להן, יהיה ציבור אוהב ספר ונגינה,ציבור שיש לו גישה לבמה ולמתרחש עליה.


כן, אבל כל העולם במה, ובדרמה של חיינו כאן חייבים הגיבורים הטראגיים, שהם אנחנו,להגיע לפעמים לכדי החלטות קשות. תושביאריאל שגו כשהחליטו לחיות בה. די להביט במפת העיר כדי לראות שהיא הוקמה כמכשול: חיץ בין רמאללה לשכם שיקשה על התנועה בין הערים. עצם של כוונות מדיניות עיוורות וקצרות טווח הנעוצה עמוק בגרונו של השומרון, עמוק בגרונו של כל הסדר אפשרי.


אמני ישראל שאינם מסכימים להופיע באריאל אינם מטיפים מוסר לתושבי המקום או ליתר העם בישראל, הם פשוט מסרבים לעשות את אותה טעות. מובן שחשוב שמסרים הומאניים יגיעו לאריאל, מובן שהתיאטרון יכול לשאת אותם לשם. אבל מאחר והמסר החשוב ביותר הוא: שובו הביתה! הרי שהעתקת תפאורות כבדות דווקא במעלה הגבעות היא אירונית. מוטב לפרק את התפאורה ששמה אריאל ולהביא אותה ארצה.


כל מעשה שנעשה בארץ הזאת הוא מעשה פוליטי. גם הופעה בבית החייל בתל-אביב, שם נערכות כיום כמה מהצגות תיאטרון הבימה, היא הופעה על אדמותיו של הכפר ג'אמוסין,שנחרב ב-1948. אף על פי כן, יש קו שאותו אנחנו יכולים למתוח, קו שמאפשר לנו מצד אחד לקבל את קיומנו בארץ הזאת ומנגד לא לקבל את האכזריות שבדפוס שלטונה של ישראל במקומות כמו השומרון. הקו הזה הוא הקו הירוק.


כל פיתוח נוסף באריאל נועד לשאת אותנו רחוק יותר מעבר לקו זה. הפיכת המכללה האקדמית שם לאוניברסיטה היא מהלך כזה. פתיחת היכל התרבות שם הוא מהלך כזה.טועה שר האוצר יובל שטייניץ כשהוא אומר: “אריאל היא ישוב בישראל, בדיוק כמו באר שבע או כל יישוב ערבי". אריאל שונה מבאר שבע בכך שהיא אינה מצויה בתחומיה הלגיטימיים של המדינה ושהוקמה מסיבות פוליטיות. היא שונה מישובים ערביים בכך שהיא זוכה להון תועפות בהקצבה לפיתוח.


ניתן לחיות חיים בארץ הזאת מבלי לחצות את הקו הירוק. תרבות התיאטרון של ישראל שגשגה לפני שהחליטה להתנחל בשומרון ואוהבי התיאטרון דוברי העברית של הגדה המערבית מצאו את דרכם מגוש עציון ירושליימה ומהשומרון אל אולמות השרון והמרכז.יתכן שהתמרמרו קצת בדרך על כך שההצגות אינן מגיעות עד אליהם, יתכן שהבינו גם שמקום מגוריהם שנוי במחלוקת וזהו חלק מן המחיר אותו הם משלמים על ההתעקשות לחיות בו.


שטייניץ צודק בציינו שתושבי אריאל משלמים מסים ממש כמוני. כספי המסים הללו - טוב שיושקעו במקומות שקיומם אינו מחייב פגיעה בזכויות אדם ובסיכוי לשלום. טוב שיושקעו בתרבות ובתשתיות תרבות בישראל, בישראל עצמה. תושבי אריאל: אני מעוניין בקרבתכם ואשמח לפנות עבורכם את מושבי ביציע. אנשי תיאטרון ביקורתיים: מגיעות לכם תשואות. בזכות האומץ שבמעשכם עשוי לעלות מסך חדש על חיינו כאן.


۞


הנה הערה קטנה נוספת שלא הופיעה במאמר המקורי: לאחרונה עלו במסגרת "מעבדת תרבות דימונה" שני מחזות קצרים של ברטולד ברכט: "האומר כן" ו-"האומר לא". במחזה הראשון, המבוסס על מחזה נו יפני עתיק, מתלווה ילד לקבוצת מלומדים היוצאת למסע בהרים. כעבור כמה ימים הוא לוקה במחלה קשה, קודח באוהלו ומעכב את היתר. לפי המסורת מחוייבת הקבוצה להורגו. אבל לא לפני שביקשו את רשותו לכך. ראש הקבוצה שואל את הילד האם ירשה שחייו יגדעו לטובת הכלל. הילד מחוייב להגיד: כן".


במחזה הראשון הילד אכן אומר כן, ומת. המחזה השני תאום כמעט בכל לראשון, אלא שבסופו הילד אומר לא. ברגעים הראשונים מתחולל סקנדל בתוך הקבוצה, אלא שבהדרגה היא מסתגלת לכך שחל שינוי. הילד חי וכולם שבים הביתה בשלום.


הציבור הישראלי דומה לילד שבמחזה הראשון. עד כה אמרנו תמיד כן: להקים התנחלויות? כן. לספח את מזרח ירושלים? כן. להציב מחסומים ולהקים חומת בטון קודרת? כן, וכן הלאה וכן הלאה. ממש כמו הילד של ברכט, גם אנחנו מתים. אנחנו מתים בפיגועים, אנחנו מתים במלחמות שהן תוצאה של העדר הסדר באזור ובעיקר, אנחנו מתים מפנים, משום שאנחנו הורגים, משום אנחנו כובשים ומדכאים.


אנשי התיאטרון המורדים מזכירים לי את הילד האומר לא. כמו אצלו, מתחולל סקנדל, וכמו במקרה שלו, בסוף נלמד שיש צדק בסירובו. בסוף אולי נעדיף את החיים המורדים על המוות הכופף את ראשו.


2 comments:

  1. כבר מזמן לא קראתי מאמר כול כך מתון, לא מתלהם
    ויחד עם זאת לא עושה שום הנחה.

    תודה.

    השבמחק
  2. > מוטב לפרק את התפאורה ששמה אריאל ולהביא אותה ארצה

    דימוי מצויין. הייתי מעט מאד פעמים באריאל (בעיקר בתור עציר), ונדהמתי כל פעם לראות כמה היא אוורירית כמו סוּפלֶה. שורת בניינים, 2-3 גבעות, ועוד שורה. פיזור על כמה שיותר שטח. חומה ומגדל 2.0. http://bit.ly/bUkOYW

    זו לא עיר, זו תפאורה של מחזה על עיר.

    השבמחק