כל כמה זמן (לא לעיתים קרובות מספיק) מזדמן למבקר התיאטרון לצאת מהצגה כשהוא מרוצה באמת. שמתי לב שברבים מן המקרים האלה אני יוצא כשבידי תוכניה ועליה מתנוסס שמו של הבמאי אודי בן-משה. ספק אם מדובר במקרה.
הפעם מעלה בן-משה בקאמרי את מחזהו המורכב ורב הרובדים של ברכט. מעשה בנערה תמימה ושמה גרושה ואכנדזה, שנמלטת מעיר הבירה לאחר מהפכה. בידיה תינוק: יורש העצר שננטש על ידי אימו, בליבה זכרון ארוסה סימון חאחווה, שיצא אל החזית, ולפניה תלאות רבות.
נפשה של גרושה נקשרת בזו של הילד ובסופו של המעגל היא תאלץ לתבוע את חזקתה עליו בפני בית משפט. מי יכריע בדין? אצדק, שתיין כפרי שמונה לתפקיד שופט פחות או יותר כהלצה, כחלק מכל תהפוכותיה ומהפכותיה של אותה ארץ בלתי יציבה.
האם ייעשה צדק? האם יתכן צדק? ברכט מספק את התשובות ואנשי צוותו של בן-משה מספקים את ההרפתקה. הם מעלים את חדר ההלבשה אל הבמה, מציירים עליה בגיר את שבילי ההרים של גרוזיה, מחליפים תפקידים במיומנות, מצחיקים ומרגשים.
לא הכל מושלם. השימוש התכוף במוזיקה של קרן פלס, למשל, הופך את מעגל הגיר למחזמר מתקתק. מי שאוהב את פלס אולי יהנה, אבל אני מצטער שלא גיוונה את הדבש המוזיקאלי באקורד פתוח אחד לרפואה. גם נטע גרטי בתפקיד גרושה חוטאת בחדגוניות, אבל משחקה בסופו של דבר משחקה מהנה וקולע ללב.
לסיום, ישנו שלמה בראבא בתפקיד אצדק. ניכר שאחת מהוראות הבימוי שקיבל היתה: "פשוט תהיה בראבא.” מרגע שעולה אצדק על כס המשפט הופך המחזמר למופע סטנד אפ ואין בזה שום רע, להפך. זוהי הצגה עשירה ורבת ערך, ערב בתיאטרון שממצה את התיאטרון וחוויה שיוצאים ממנה עם הרבה יותר מאשר תוכניה.
סטנד אפ הופעות ברמה גבוהה שווה אלף מונים מכל דבר אחר
השבמחק