יום שני, 11 בינואר 2010

הכיתוב מתחת לקריקטורה | "מייקל" של אנסמבל מייקל

כשאתה יושב בהצגה וכולם מלבדך מתפקעים מצחוק, יש לזה כמה משמעויות אפשריות: 1. הקהל מכיל כמות נכבדה של חברי של השחקנים. 2. כולם כבר ראו את ההצגה עשרות פעמים וחוויית הקאלט מפיקה מהם תגובות שבטיות בלתי מוסברות. 3. עדיין לא נפל לך האסימון.
במקרה של מייקל ועבדכם הנאמן, כל התשובות נכונות. בחלקה הראשון של ההצגה ישבתי אפוף מבוכה מחוייכת, כזו שקשה להמנע ממנה בקומדיות העוסקות במוות. השחקנים ב-"מייקל" נוהגים בקהל כבאורחים שהגיעו לכבד אותם באזכרה. חתן הדמעה הוא בן משפחה רגיל לגמרי שהלך לעולמו, לא ברור באיזה גיל או מדוע. הם שרים שירים לזכרו, מגוללים זכרונות, והקהל מתפגר מרוב צחוק.
בחברה הישראלית הומור כזה הוא תמיד הומור עצמי. כולנו חיים בתוך אובדן ומותר לנו לצחוק עליו, כל עוד אנחנו צוחקים עליו היטב. הם מבדחים, בני משחת ברוש. יש משהו בגמלוניות שלהם, במשקפי הענק שלהם ובעובדה שהזמינו לכבוד האזכרה את מתעמלת העבר שהיתה אהובה על מייקל: איקאה קטלוגה. איקאה, גיבורת איזו אולימפיאדה בשנות השישים, היתה בינתים לזקנה קמוטה ומעשנת בשרשרת. היא מבצעת תרגיל גימנסטי אחד על מזרן עבה וחיש ניגשת לקהל לבקש אש.
אבל בצופה של הפעם הראשונה ההצגה מצליחה להכות רק בשליש השלישי שלה, אז חלה התפתחות שכל ניסיון לרמוז עליה יהווה ספוילר מרושע. מרגע שנכנסת במייקל משמעות, מרגע שמופיע הכיתוב מתחת לקריקטורה, התמונה מושלמת. זו עדיין אותה תמונה ממוסגרת של קרוב משפחה מנוח, ההומור עודו שחור ומטריד (הוא אפילו נעשה שחור ומטריד עוד יותר), אבל בלי הומור שחור ומטריד אין סאטירה, וכאן יש.
מייקל היא מסוג ההצגות העשויות להשתפר עם הזמן, בזכות הגמישות שבהן, ועלולות להתקלקל מרוב אהדת קהל מוגזמת המולידה בדיחות פנימיות ורדידות. אם תוסיף ותאחוז במשמועות ובתוכן, היא תהיה יהלום שחור קטן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה