יום שני, 11 בינואר 2010

במנצ'סטר יודעים להיות מתוסכלים | "הארפר ריגן" בתאטרון גשר

להרפר ריגן, אשה בראשית גיל העמידה, נודע שאביה עומד למות. הבוס שלה בעבודה מודיע לה שאם תיסע למנצ'סטר לבקר אותו, תאבד את עבודתה. הארפר מחליטה להסתכן, אבל מגיעה מאוחר מדי, האב מת. בצר לה היא יוצאת למסע אובדן שכלולים בו כמה שיאים, שיא אלים, שיא מיני, שיא של החשפות לסוד שנסתר ממנה ושיא של חשיפת סוד אותו הסתירה. כל אלה אמורים להביא אותה אל הנקודה שבו תחזור הביתה, לתא משפחתי שצל כבד רובץ עליו.
זה עשוי להשמע כמו מחזה שהרבה מתרחש בו, אבל נקודת המוצא שלו מחבקת כל כך את האין ברירה ואת הלית ברירה, שאין לו ברירה אלא לתסכל. הדמויות כולן מתוסכלות: החל מהרפר (ליאורה ריבלין), שמפתחת יכולת מוגבלת עד יאוש להכיר ביופיים של החיים ולגעת בו וכלה בבעלה (דובל'ה גליקמן) שתסכולו נסתר הרבה יותר. בתם בת העשרה (לוסי דובינצ'יק) מתוסכלת תסכול של בנות עשרה שגדלו בבית מורכב. תושבי מנצ'סטר, עד האחרון שבהם, מתוסכלים כמו שיודעים להיות מתוסכלים במנצ'סטר.
דרמה תיאטרלית עובדת אם הדמויות שבה לא מתנהגות כאילו הן יודעות שהן דמויות בדרמה תיאטרלית. ב-”הארפר ריגן" הן יודעות זאת היטב. כן, זהו מחזה בעל עומק הנוגע בחיים מזוויות לא תמיד מוכרות, אבל רפש חייהם של בני המעמד הבינוני הנמוך בבריטניה, זה שכל כך הרבה קולנוענים נמשכים אליו, ממלא את ההצגה כאילו היתה פח אשפה בשולי שיכון רכבת לונדוני. הן נחנקות מן האפרוריות ומחוסר התקווה, מן הסיזיפיות של מעגלי החיים וקשרי המשפחה.
ניכר שיש בתאטרון גשר אהבה למחזה הזה ושהוא טופל בתשומת לב ובהשקעה רגשית הן על ידי הבמאי עודד קוטלר והן על ידי צוות השחקנים. למרות זאת, נהניתי בעיקר מן התלבושות של אנה איצקוביץ', שכמו נלקחו מן הרחוב האנגלי העכשווי. דווקא בהן מצאתי נאמנות למציאות על פניה הרבים ולאמת שתמיד מסתתרת מעבר ליאוש קלישאתי.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה