דיויד מאמט דומה לכוסברה. או שאוהבים אותו, או שמתעבים אותו, ובכל אופן יש למחזות שלו טעם חזק ומובהק. אני נוטה לחשוב שהם נוטים לברברנות, אבל דווקא משום כך מגיעות מחמאות להצגה "המקום ממנו באתי" בתאטרון חיפה. הנה, מחזאי העל האמריקני הוא ברברן, ואילו מבצעיו הישראלים יודעים תאטרון מהו ומפיקים את המירב מבירבוריו.
ברוב המקרים זה באמת כך. בפתיחת ההצגה מעניק דביר בנדק הופעה מאלפת כמסעדן יהודי אמריקני שחווה געגועים לא לגמרי בריאים לשטעטל של אבותיו. במערכה השניה מגלמת אורלי זילברשץ אשה מבוגרת המבינה בהדרגה את עוצמת ההתעללות הנפשית שעברה בילדותה. היא עושה זאת היטב: קומית מבלי להצחיק, טראגית מבלי לסחוט דמעה, אמיתית ומאמטית בדיוק במידה.
אז למה זה לא לגמרי עובד? קודם כל כי חסר להתרחשות ציר. העובדה שבכל אחת משלוש התמונות של "המקום ממנו באתי" משתתף אדם שנמצא בשלבים שונים של עזיבת אשתו, אינה הופכת את שלוש התמונות למחזה. גם מי שאוהב את מאמט באמת, חייב להציל את האיש מעט מעצמו, למלא את החסר. משה נאור ואסף ציפור שביימו יחדיו, ומנשה נוי בתפקיד בובי, לא עושים זאת. נוי נותר בצידה האחד של הבמה במהלך ההצגה כולה, כמו גוש של כוסברה שלא עורבב לתוך התבשיל.
באופן משונה, דווקא תוכניית ההצגה מתעקשת להעניק ציר להצגה. היא כוללת טקסט מאת חבר הכנסת זאב בילסקי שעוסק בסכנת ההתבוללות בקרב יהודי התפוצות. באותה תוכניה ממש כותב עוזי וייל שבמחזותיו של מאמט "נדיר מאוד למצוא מסקנה בסוף". משום מה מניחים עורכי התוכניה שהמחזה עוסק בהתבוללות ושמסקנתו היא שהיא סכנה קיומית לעם היהודי? גם אם הנושא חשוב, חייבים לתת לתאטרון להיות תאטרון ואסור שתוכניותיו יהפכו לחומרי תעמולה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה