המחזה "אגנס של אלהים" עוסק בסיפור מזעזע: תינוק נמצא מת בפח אשפה, במנזר, כשחבל הטבור כרוך סביב צווארו. הנזירה שכפי הנראה ילדה אותו ואולי גם הרגה אותו הוא בחורה רגישה להדהים, ספק חולת נפש, נתונה להזיות או להתגלויות רוחניות, תלוי במה מאמינים. היא עצמה טוענת שאינה זוכרת דבר, לא את הווצרות התינוק, לא את לידתו, לא את מותו.
פסיכיאטרית מבקרת במנזר מטעם בית המשפט כדי לקבוע מה מצבה הנפשי של החשודה. היא נאלצת להתמודד הן עם מערכת היחסים המורכבת שלה עצמה עם הכנסיה הקתולית והן עם נוכחותה של אם המנזר, לשעבר אשה נשואה ואם לבנות. אם המנזר מגוננת על אגנס, ומוצאת יותר ויותר שעליה לגונן גם על עצמה.
הסיפור, כאמור, מזעזע, אבל ההצגה מזעזעת באופן אחר לגמרי: היא מזעזעת את הנפש, מטלטלת את המחשבה ומותירה את הצופה במצב צבירה שונה לחלוטין מזה שבו נכנס לתאטרון. במלים אחרות: עבור אלה שנפשם סקרנית ופתוחה, אין דרך טובה יותר להשקיע שעה וחצי. נכון, ישנן כאן חולשות תיאטרוניות אופייניות לבימותנו, ובעיקר לקטנות שבהן: הדיבור לפעמים אוטומאטי, רפליקות זוכות לפעמים למענה מיידי מבלי שתושקע מחשבה. התרגום לא נכנע תמיד לנורמות של שיחה ומילה מליצית פתאומית מזכירה לפעמים לצופה שהוא בתאטרון, אבל עצם העובדה שצריך להזכיר לו את זה, שהוא סחוף כל כך במחזה עד שישכח, מרשימה.
כל אחת משלושת השחקניות בהצגה בה נכחתי (שש שחקניות משתתפות בהפקה והן מתחלפות בינהן): שירלי הלר, ליאור ורוצלאבסקי ואילנה באואר, עושה עבודה מעניינת מסוג אחר, אבל באואר בתפקיד אגנס מצליחה לעצור באמת את הנשימה. היא מבצעת את תפקידה ברוחניות מוחלטת, מעניקה לעולמות האינטלקטואלים והתיאולוגיים שאיתן מתמודדות יתר הדמויות מענה מרתק שכולו רוח.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה