מכל מלמדי | "מי מכיר את עמוס חפר" בתאטרון בית ליסין

המחזה "מי מכיר את עמוס חפר" נכתב על ידי מורה לביולוגיה. גיבורו הוא מורה להיסטוריה. עלילתו מתרחשת בין כתלי בית ספר. כן, הוא חינוכי.
המילה "חינוכי" היא ציון לשבח. לעיתים כה רחוקות לוקחת על עצמה התרבות את האחריות לחנך אותנו, להעשיר את הבסיס המוסרי וההומאני שלנו. המחזאי טוביה ציפין עושה זאת באמצעות סיפורו של עמוס חפר, מורה בבית ספר תיכון בדרום, איש רציני וחדור שליחות שנופל קורבן להאשמת שווא בהטרדה מינית של תלמידה.
חפר הוא הומוסקסואל שמסתיר את נטייתו ואת אורח חייו. בן זוגו, צעיר תל אביבי משוחרר בשם רם, משוכנע שאם יצא חפר מן הארון יוכל להזים את השמועות ולמנוע את המשפט הצפוי. חפר מסרב בתוקף. פה זה לא תל-אביב, הוא מתעקש. הוא משוכנע שאת השמועה יוכל לשלול ויודע שחשיפת נטיותיו לא תרפה ממנו כל חייו.
מה למדתי בגן היום? למדתי את עומק הפחד החברתי אותו חווים הומואים המכונסים בארון ואת עצמת המאבק אותו הם מנהלים עם עצמם ועם הקרובים להם. דמותו של חפר היא מורכבת, בלתי צפויה, בלתי מתנחמדת, אמינה. רק מדמות כזאת ניתן ללמוד באמת. דני גבע עושה עימה חסד, ודרור דהן בתפקיד רם מעניק לה מענה מרתק.
לעיתים מורגשת "התאמצות" קלה של מחזה ראשון ולעיתים חוטאת ההצגה בשמרנות מיותרת, כמו כדי לכפר על הנושאים בהם היא עוסקת. חסרונה העיקרי של הצגה חינוכית הוא באי יכולתה להתמסר לפן האמנותי הטהור שבתאטרון ויש משהו בלתי משוחרר גם בהצגה הזאת. ברגעיה הפחות מוצלחים היא דידקטית, אבל הצוות הנפלא עושה מאמץ שלא תהיה כזאת, שיהיה בה חן וקסם בימתי. לרוב הוא מצליח בכך. שבחים מגיעים לשחקנים, לבמאי, לתפאורן, למעצבת התלבושום, בעצם לכולם מלבד לחברה הקשה והבלתי סובלנית בה אנחנו חיים והכופה עלינו התמודדויות כואבות.