מוות לסאטירה | "חובבות ציון" בתאטרון תמונע

ההצגה "חובבות ציון" עוסקת באגרסיביות בחברה הישראלית, אבל היא כה אגרסיבית בפני עצמה שקשה להבין האם היא המחלה או התרופה. בעצם, תרופה היא בוודאי לא, אלא במובן אחד: שהיא מעניקה הזדמנות לדבר על סאטירה ישראלית ועל כל מה שאין בה.
מה יש בהצגה הזאת? יש בה שתי שחקניות אנרגטיות וכשרוניות (טל ברנע ושרון מייבסקי) שמתפקדות גם כבובנאיות. הבובות, הנאות למדי, מייצגות את בניה של משפחה ישראלית טיפוסית: האב, איש קבע בצה"ל, אשתו, עקרת בית כפי הנראה, בנם בר המצווה ובתם, מעין ליסה סימפסון מעוררת סימפטיה אותה משתיקים ההורים ללא הרף.
המשפחה כולה חיה בחרדת מלחמות וחווה מתחים בלתי פוסקים, החל מאי הצלחתו של הבן ללמוד את ניגון ההפטרה, וכלה בזעם פקקי תנועה מתפרץ. הקהל הולך ומזדהה איתה בכל רגע, כי קשה לו להתמודד עם ההתקפה הבלתי פוסקת מצד השחקניות והפסקול המוקלט. אנחנו משוועים למשהו – אולי הפוגה, אולי נחמה, אולי בדיחה אחת מצחיקה ולא נדושה.
יותר מכל אנחנו משוועים לאמירה. זוהי חולשתה האמיתית של הסאטירה הישראלית, מאז "זו ארץ זו" ועד ארץ נהדרת. היא מחפשת את אהבת הקהל, וביודעה שהקהל מפולג מאוד בדעותיו, מקפידה להתייחס רק למה שיש עליו קונצנזוס. כן, כולנו יודעים שהנהג הישראלי תוקפני. אז מה?
ברנע ומייבסקי נשמרות היטב שלא לומר שום דבר במפורש. הן מתייחסות לאיום המלחמתי כמשהו אמורפי: סתם פחד לא מוגדר ממוות ואלימות, כאילו אין להן רקע פוליטי, כאילו אין היסטוריה. דחילק, אנחנו לא בני ארבע שהוריהם מסבירים להם בעדינות ש-”יש מלחמות". הן מחקות גברים בוטים כשהם צועקים "מוות לערבים", אבל מפחדות לצעוק "ערבים". נשאר רק "מוות ל-”. הרשו לי להשלים: מוות לסאטירה הישראלית הפחדנית, תחי סאטירה בועטת ומסתכנת. זו הזמנה לחובבות ציון ובובותיהן: צרו אותה בעצמכן. קחו את כל האנרגיות האלה ותכניסו לנו כבר באבי אבינו.