אכן מטורף העולם | "שרופים" בתאטרון הערבי-עברי

צוואתה של נוואל מרואן, אשה ילידת לבנון שהתגוררה בבגרותה בארץ אירופאית דוברת צרפתית, נפתחת בנוסח שגרתי: את כספה ואת רכושה היא מצווה לחלק בין שני ילדיה התאומים, בן ובת. מכאן והלאה הופכים הדברים מוזרים. נוואל מצווה על ילדיה לקבור אותה עירומה, ללא ארון או תכריכים, לצקת על ראשה המת שלושה דליים של מים ולשאת שני מכתבים אל מולדתה.
המכתב האחד מיועד לאביהם של השניים, אותו לא פגשו מעולם. השני מיועד לאחיהם, שעל קיומו אף לא ידעו. לא שניהם נלהבים לצאת מיד לדרך, אבל צוואה היא צוואה. מסעם לחופי המזרח התיכון הוא מפגש עם האכזריות שליוותה את עברה של אימם, ובעצם עם אכזריותו של העולם. התגלית אותה מגלים האחים במסעם מרעישה כל כך, שלרגע חושב הצופה: זה לא יתכן, וברגע הבא הוא נאלץ להסכים: המזרח התיכון אכן מטורף עד כדי כך.
לאור העיסוק האינסופי של הקולנוע הישראלי בלבנון, מרתק לפגוש סוף סוף בזווית לבנונית על תולדותיה של שכנתנו מצפון. אבל אלמלא היה המחזה אנושי יותר מאשר לבנוני, לא היה מחזה. הוא אנושי בהחלט ומצטיין באהבה לעולמן של נשים ולקשרי המשפחה המיוחדים שבין אמהות לבנותיהן ובין סבתות לנכדותיהן.
זו הצגה טובה ולא פשוטה. המחזאי ואג'די מועוואד, יליד ביירות, הוא יוצר נועז שדומה שדבר אינו מפחיד אותו. הצוות הצעיר, המורכב מיוצאי הסטודיו של ניסן נתיב, אינו מצטיין בפחדנות אף הוא. המון רגש יש כאן, המון פיוט והמון הומור. דורי פרנס תרגם בחדות ובכשרון ומיכאל רונן מנצל היטב את עומקה של הבמה כדי להבדיל בין ההווה לעבר ובמקביל לשזור אותם זה בזה, כי הרי אין לנתק בינהם.