הבמה ריקה | "אויב העם" של התיאטרון הלאומי הנורבגי

דוקטור תומס סטוקמן, תושב עיירת מרחצאות קטנה, מגלה שמי המרחצאות לוקים בזיהום חמור העלול לעלות בבריאותם של הרוחצים בהם. כאשר הוא מודיע על כך לאנשי העיירה, כולו חדור תחושת שליחות, מתחילים אלה לגונן על האינטרסים שלהם ולנסות להשקיט את הסיפור. הנריק איבסן חיבר בנורבגיה של המאה התשע עשרה את המחזה שיכול היה להיות הסאטירה הישראלית המרירה והמוצלחת ביותר של 2009.
המחזה מושלם אבל קשה להגיש אותו הגשה מושלמת. הוא עתיר מלל, דל ברגעים של התרחשות פיזית ועבור קהל היעד של ההפקה - גם מוכר לעיפה. הפקת התאטרון הלאומי הנורבגי, המתארחת בארץ במסגרת פסטיבל התאטרון הבינלאומי בקאמרי, נועדה להגיש לקהל באוסלו את המים והלחם של תרבותו. איך עושים את זה בכבוד הראוי ובכל זאת מחדשים? לפי גישתו של הבמאי רונר הודנא, עושים מעט ככל האפשר. מתעלמים מהוראות עיצוב התפאורה המפורטות של המחזאי ומתייחסים לבמה החשופה כמערכת של צירים אנכיים ואופקיים בלתי נראים. הדמויות מתכופפות ומזדקרות, קרבות למרכז הזירה ומתרחקות ממנו לפי מידת השפעתן הפוליטית בכל רגע נתון. הרבה מן הפעילות מבצע ציוד התאורה וגם הוא מתעורר לחיים רק במחצית ההצגה.
קו עדין, דקיק ומסתורי עובר בין מינימליזם לחוסר דמיון. “אויב העם" מהלכת על פני הקו הזה כלוליין על חבל. היא כאילו מזמינה זעקה מן הקהל: היי! הבמה ריקה! המלך עירום! במחזה העוסק בזעקות כאלה ממש, נדמה שאסור לכבוש אותן. ואולם, כשיורד המסך (הוירטואלי, כי אין אפילו מסך) על המערכה האחרונה, מסתבר שהמלך הוא מלך גם בעירומו והוא מותיר אחריו עיני נוצצות, כועסות ומזדהות באולם החשוך. המסירה הישירה של הודנא עשתה את מלאכתה. קהל נטול מגננות זוכה למסר חשוף שאי אפשר לעוות אותו ואי אפשר להתכחש אליו: משהו רקוב בממלכות כולן.