האם זה מקרי שההצגה ממני נהנתי יותר מכל בשבועות האחרונים נערכה באולם צוותא 2 הזעיר מול קהל של פחות משלושים איש? אין מאחורי "כי אמיתית היא" תיאטרון מחבק, ראוותני וצמא לגימיקים, רק צוות רענן, מקרן שקופיות והמון סקרנות.
סקרנות היא תכונה בריאה ביותר באמן. הכותבת והבימאית הצעירה רוני ברודצקי ושותפתה ליצירה ניבה דלומי סקרניות כלפי חיי הקיבוץ (ברודצקי לא גדלה בקיבוץ בעצמה). הן סקרניות לגבי יכולת השרדותם של ילדים בתוך האכזריות החברתית המקיפה אותם בכל מקום בו הם גדלים. הן סקרניות לגבי מפגש של תנועה וטקסט, כשיש שפע משני האלמנטים. ארבעת השחקנים, כולם בוגרי תאטרון הגוף בתל-אביב, מציגים בשנינות של הגוף והלשון תמונות מחיי בני עשרה הגדלים בין הדשא, חדר האוכל ומגרש החניה. פעם הם ילדים רועשים באוטובוס של המועצה האזורית, פעם הם זומבים מתוך צ'יזבאט, פעם הם תצלום קבוצתי שאחד מפרטיו מנסה לחמוק ממנו, לברוח למציאות אחרת.
הדמות שבמרכז היא שירה (דלומי) הסובלת מהקנטות על רקע אפו הגדול של אביה ומהתנכרות כללית מצד החבורה (חגית גרינברג, דורון דהן, מאור פרידמן). שירה שבה לקיבוץ כאשה בוגרת בתערובת של בעתה ונוסטלגיה. הטקסטים שלה, הפותחים וסוגרים את ההצגה, חלשים בהרבה מיתר ההתרחשות, אבל התערובת המובעת בהם היא תמצית העניין. אולי אין כאן שום חדש, אולי כולנו יודעים שכאלה הם מטעניהם של קיבוצניקים ובמידה רבה זהו גם מטענו של כל אדם הזוכר את ילדותו, אבל לפעמים היכולת לומר את המוכר באופן חדש ומרענן היא כשלעצמה אמנות.
ההצגה קצרה. היא צנועה, משאירה טעם של עוד. במימדיה ובפשטותה היא מתאימה בדיוק להיות מוצגת בקיבוצים. מסע הופעות שכזה יהיה מעשה נועז, ולכן נפלא לראות אותה מוצגת בצוותא, שבבעלות הקיבוץ הארצי.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה