יום שני, 11 בינואר 2010

לא אסון, אתגר | "לילה במאי" בתאטרון הבימה

קצת משונה שהמחזה "לילה במאי" הפך לקלאסיקה ישראלית והופק ארבע פעמים מאז נכתב, בתום שנות השישים. נכון, זהו מחזהו הבולט ביותר של אחד מבכירי וטובי סופרינו, אבל בדיוק כאן טמונה הבעיה. א"ב יהושע הוא סופר, לא מחזאי, והמחזה שלו תמוה למדי. כמו סופרים גאוותנים רבים. הוא קורא תיגר על הלוגיקה של התאטרון, וכמו סופרים גאוותנים רבים הוא נכשל.
תרצה (עידית טפרסון) נשואה לפסיכיאטר אסף (דב רייזר), אבל היתה פעם נשואה למשורר עמיקם (שרון אלכסנדר, שמתבלט כאן במשחק זורם ואלגנטי). בלילה מטורף אחד שבמקרה או לא במקרה גם פורצת במהלכו מלחמת ששת הימים, מופיע בביתה הירושלמי אחיה שוחר הבלגנים אבינועם (יובל סגל) וטורף את קלפי חייה כפי שכבר עשה פעם או פעמיים בעבר. ראשית הוא מנסה לעורר באחותו משיכה מחודשת לעמיקם, ומשזה התממש, מזמין את אסף לצפות בהתרחשות.
לכל אורך ההצגה עסוק אסף הפסיכיאטר באובססיביות בנסיון לאשפז את חמותו (דבורה קידר), החווה הזיות מינוריות ובלתי פוגעות. מדוע אינו מנסה לאשפז דווקא את גיסו המעורער בעליל בנפשו? האם באמת קיים קשר משמעותי, מחזאי, בין המתרחש בבית לבין פרוץ המלחמה? מדוע ארבע הנשים שבמחזה הן סחבות מבולבלות שגברים מטלטלים אותן אנה ואנה? הלאלה יקרא דמויות? טפרסון נראית ממש לכודה בתפקידה הפסיבי, נבוכה ממבוכתה של הדמות אותה היא מגלמת. במקביל מתמודדת קידר עם דמות קלישאתית מכדי שניתן יהיה, אפילו לה, למלא אותה בתוכן.
מחזה לא שלם שכזה אינו אסון, הוא אתגר. ניתן להפיק ממנו לא מעט, למרות חולשתיו ובאמצעות רתימתן להבעת רעיונות חדשים. הבמאי אילן רונן מוותר על ההתמודדות. הוא שורך את השרוכים ברפיון והם נפרמים שוב ושוב. הבימוי רומז על מתח מיני–רומנטי בין אבינועם לאחותו כהסבר להתנהגותו של האח, וזוהי רציונליזציה שנדמית מאולצת. פרטים קטנים נזנחים, התפתחויות תמוהות מתקבלות במשיכת כתף. ההצגה בהחלט נעימה לצפיה. היא מעניינת למלוא אורכה, אבל טמון בה כשלון כפול: הבמאי, שהוא במאי, אינו משלים את מלאכת המחזאי שאינו מחזאי ולנו בסוף ללא ממש אכפת האם תפרוץ מלחמה ומי ימות בה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה