כמה מחברי התגלגלו פעם למסעדה באיטליה שבה הוגשו המנות לפי תקופות היסטוריות. בתפריט לא מצויין היה מה טבעה של המנה. הזמנת "המאה התשע עשרה"? תזכה לאכול סעודה דומה לזו שבה סעד את לבבו האיטלקי הממוצע בימי גריבלדי.
אלה שהזמינו את ארוחת "ימי הביניים" הבינו מהר מאוד שעשו עסקה רעה. בימי הביניים לא היו באיטליה אפילו תפוחי אדמה, שלא לדבר על פסטה. אל השולחן הוגשו תבשיל של כרוב, כיכר לחם ואולי קצת יין מתוק.
על רקע הימים הרזים והאכזריים ההם נפרשת עלילת "סכינים בתרנגולות" הרזה והאכזרית אף היא. שלוש דמויות: חורש, טוחן ואשה מתנהלות על במה כמעט ריקה. יותר מכל ממלא אותה אור: אור דומה לזה שאותו ראו בני התקופה: אור של נרות, של שמש, של ירח, זהו.
הטוחן ראה אור אחר: אור של השכלה. הוא יודע לכתוב, הוא מסוגל לתת לאשה פתח לחופש מבעלה החורש והבור. הוא יודע כיצד לקרוא אותה אליו. הוא שואל אותה לשמה, אבל אין כאן סיפור אהבה, כי האהבה ממש לא תתכן במציאות הזאת. מה בכל זאת יתכן? פיוט מסוג אחר, שרק מחזאי גדול (דיויד הרואר הבריטי) במאי רציני מאוד (ארי רמז) וצוות שחקנים מרשים (אורית זפרן, עמנואל חנון ורודיה קוזלובסקי) עשויים להפיח בו חיים. זפרן, בתפקיד המרכזי ביותר, מפיקה תאטרון מתומצת ועז ושולחת את הצופים לביתם מלאי מחשבות.
מרכיביה של התוצאה דומים למרכיבי הארוחה ההיא. הכרוב, הלחם והיין תובלו באלימות ובתשוקה ובושלו על אש קרה של עידון ותחכום. יש שיראו ב-"סכינים בתרנגולות" עניין של טעם נרכש: ללא תפאורה מלבד התלבושות הנהדרות של לילי בן נחשון ועינב דורון, ללא כל מחווה פופוליסטית כלפי הקהל, זהו לחמא עניא למופת והוא מעדן.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה