אנשים של ממש | "הדוד וניה" בתאטרון בית לסין

המחזה "הדוד וניה" מלא בריקנות. וניה, מנהל אחוה בגיל העמידה, חש שביזבז את חייו. אסטרוב, רופא העיירה, נמצא באמצע ביזבוז חייו שלו. ילנה הצעירה זה עתה התחילה לבזבז את חייה. האחוזה עצמה אינה מניבה רווחים. רק סוכנת הבית הקשישה מרינה ואיתה “וופלה” רפה השכל עומדים ומביטים מהצד בשאננות. לא אכפת להם החדלון.
אם יצאנו שבעים ומלאים מכל העיסוק הזה בריק, הרי זה בעיקר בזכותו של ששון גבאי בתפקיד וניה. גבאי אדיר. הוא משחק בנהמות, משחק בגבותיו, משחק אפילו בריק עצמו – ברגעים בהם הוא בוחר לא לדבר. המונולוגים שלו מצחיקים וטראגיים באותה מידה. בדיוק כך נשמע דכאון קיומי אותנטי.
ישנן דמויות מלאות אחרות: אלכס פלג הופך את פרופסור סרבריאקוב המשמים לדמות כמעט בלתי נראית מרוב שהיא אמינה. אלברט כהן מקסים כ-”וופלה" וליאור אשכנזי יוצק תוכן מעניין לדמותו של אסטרוב. הנשים הצעירות: יובל שרף כילנה ומיה דגן כסוניה, עושות עבודה שלמה פחות, אבל ההצגה שורדת את חולשותיהן ונותרת מלאת נפח.
כדי לספק נפח בצ'כוב צריך לשחרר אותו, להעניק לתכנים מסלול המראה ממנו יוכלו לטוס אל תוך תודעתו וליבו של הצופה. כאן חברו כל המעורבים בהפקה לוודא שכך יהיה. התרגום הקליל והדינאמי של שלמה מושקוביץ מדבר הישר אל תוך אוזנו של קהל עכשווי: “הזקנה שלי כל הזמן טוחנת לי ת'שכל על שחרור האשה!" מתלונן וניה, וזה עובד. כך מדברים אנשים של ממש. התפאורה של כנרת קיש ותלבושותיה של אירינה שר ממקמות את העלילה בתקופה היסטורית לא ברורה במכוון ובמקום שהוא רוסי במובן האוורירי ביותר של המילה. אשה יפה במכנס לבן אלגנטי שותה תה מתוך סמובר, שיר שחיבר צ'ארלי צ'פלין מתנגן על האקורדיון, עדינות נסוכה על הכל, מאפשרת לחוסר הגדול להתגלות ולדבר אלינו.