כל תאטרון הוא תאטרון קצר אם הוא טוב. הצגה לא איכותית ולא מהנה נדמית אינסופית גם אם אורכה כשל מערכון בן רבע שעה. "פסטיבל תאטרון קצר" בצוותא, שהורכב משבע הצגות בנות חצי שעה כל אחת, כלל מטבע הדברים הצגות קצרות שהותירו טעם של עוד, ולצידן הצגות שבהן הביטו הצופים יותר בשעוניהם מאשר בבמה.
אתמקד, לשם העניין בהצגות שהיו באמת איכותיות ולכן קצרות, “הדרך למטה” מאת אלה וייך חושן הוא דואט קשה לשני עובדים בחנות נעליים. אבי, רפה השכל, נשאר במחסן החנות לעבוד שעות נוספות עם ריבי, יד ימינו של הבעלים. הם עסוקים בספירת מלאי, אבל גם בהיותם בני אדם. אבי מתוסכל מן העמדה בה הציבו אותו החיים, והוא מוציא את תיסכולו על ריבי: מסיר את הסולם ולוכד אותה בלשכה מוגבהת ומבודדת של מחסן הנעליים. המתח שנובע ממעשהו הוא אותנטי ורב משמעות, שימת הלב של המחזאית לפרטים מרשימה ושני השחקנים, חן דנון-זקס ואלי מנשה, עושים עבודה מטרידה באיכותה.
במחזמר "הג'ילג'ול", מאת יוני להב, מתעורר איש ההיטק גבי גדות מחלומות טרופים ומגלה שהפך לפלשתינאי "עם חולצה מהשוק בג'נין". הוא זוכה ממשפחתו בדיוק לאותו יחס בו זכה גיבור סיפורו של קפקא שהפך למקק. הפוטנציאל הסאטירי האכזרי של ההצגה עצום והוא ממוצה ברובו. כאשר מצטדק אבי המשפחה הגזעני (ניר רון) ומזכיר בשיר וזמר שתמיד הצביע מר"צ, פורץ הקהל בצחוק כה רם שעליו להמתין ואז לפתוח בשיר מחדש.
עוד הצגה מהנה בפסטיבל היתה הקומדיה האבסורדית "אין כמו משפחה" שחיבר מאור הרוש וביים יואב מיכאלי. בהיפוך מן הג'ילג'ול, היא מציגה התעלמות מגוחכת של משפחה מתופעה חריגה בתוכה: האב הפך לבובת ספוג הבוהה בטלויזיה. זו היתה הדמות החלולה האהובה עלי בפסטיבל. דמויות חלולות במחזות אחרים ניסו את סבלנותו של הקהל ופשוט גרמו לזמן לעבור לאט.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה