זו ההזדמנות שלי למחוא כפיים לאמני תאטרון קליפה. במעבר בין התאים במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים, בין שתים עשרה הצגות זעירות המבוססות על טקסטים קצרצרים של פרנץ קפקא, היתה לרוב הלסת שמוטה מכדי לאפשר מחיאת כף נורמאלית. זה עתה צפינו במחול סקסי בין פרוסת לחם (אמיתית) בצורת רווק גלמוד, לרצועת בצק בצורת הנערה המפתה אותו בדמיונו. זה עתה חזינו בגזעי עצים עטויים שלג המתעוררים מתרדמת החורף שלהם, מזנקים לעבר התקרה ומתחילים לזמר. פתאום נפתחה דלת התא, מישהו אמר: אתם מוזמנים לצאת. יצאנו בשקט.
המופע הבלתי אפשרי במורכבותו ובעושרו (לכל אחד מן הצופים ניתן לחזות ב-65% ממנו לכל היותר), אינו בולע את הטקסטים של קפקא במלתעות של עיצוב יצירתי וברק תיאטרלי. הוא מצליח לספק את שני אלה ובכל זאת להבליט את עומקם ואת פשטותם. בכל תא ותא במבנה הרוסי הנושן, ששימש ככלא ליהודים וערבים בימי המנדט, מסתתרת הזמנה משלהבת, מפחידה או מצחיקה לקריאה נוספת ביצירותיו של האיש.
המוזיאון עצמו קם לחיים ולמוות, מתמלא במוזיקה שחלקה אפלה וחלקה קורנת; ובעשרות תפאורות שחלקן יכולות בהחלט להחשב ליצירות של אמנות המיצב. לשכותיו וסדנאותיו מוחיים על ידי השחקנים. כבודם של אלה שעלו כאן לגרדום אינו מחולל גם כשהמופע נוגע בפוליטי, הנגיעה היא בפוליטי נצחי, בחשיבה קפקאית על מוסר ועל חופש הנכונה לכל מצב בהיסטוריה.
בקיצור, מחיאות הכפיים סוערות. מדובר באחת החוויות המושקעות, המעולות והמומלצות שייצר התאטרון הישראלי. החולשה העיקרית בה מתגלה דווקא בגרן-פינאלה שלה: קטע מחול המתרחש בחצר הטיולים של הכלא. קבוצת “קליפה" מרגישה כנראה מחוייבת להגדרתה כתאטרון תנועה והיא מסיימת את הערב במריטה קצבית של קורי האווירה המיוחדים כל כך שנטוו עד כה. אין בכך צורך. הגיע הזמן להחלץ מהגדרות, להתרומם כגזעים מתוך השלג ולהמשיך ליצור תאטרון אלטרנטיבי ישראלי שאפתני בחופשיות מוחלטת.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה