החלל הריק | סיכום העשור בתאטרון

העשור הזה נפתח באשכבה: חנוך לוין הלך לעולמו בקיץ של שנת 1999. פסימיסטים כמוהו יכלו וודאי לנבא כבר אז שהעשור שבפתח יצטיין בחוסר, שהוואקום לא ייסתם.
וואקום אינו מסוכן לתיאטרון, נהפוך הוא. זוהי נקודת המוצא של כל יצירה בימתית. אחד מספרי המופת של ביקורת התחום הוא "החלל הריק" מאת הבמאי האנגלי פיטר ברוק. החלל הריק של ברוק הוא הבמה, שהכל יכול להתרחש עליה. אין יפה מבמה ריקה, ובלבד שהיא מתמלאת.
קשה לומר שהתאטרון הישראלי מילא את בימותיו בתוכן יוצא דופן בעשור הזה. הנטיה העיקרית היתה למלא את המושבים באולמות. זה היה העשור של ההפקות המסחריות ושל מחזות הזמר הזולים, שאין להשוותם למחזות הזמר הגדולים של העבר. הטובים שבהם היו שיחזורים של מחזות זמר ישנים, כגון שלמה המלך ושלמי הסנדלר בהבימה, שאכן זכה לתשואות.
כשדועכת ההתרגשות הנובעת מלהיט זה או אחר ("המלט”, “אשה, בעל, בית”, "כנר על הגג”, יאקיש ופופצ'ה" "אוגוסט, מחוז אוסייג'”), ניתן להסתכל על התמונה כולה. בעידן הרייטינג, איבד התאטרון הרפרטוארי לגמרי את התשוקה להפעים, להבהיל, לסחרר. נסיונות שנעשו לחרוג כביכול מן השורה ולספק חומר כואב למחשבה נראו מאולצים או מהוססים. כמו במקרה של "חברון" שהפיקו הבימה והקאמרי במשותף.
עם שכנים משעממים כל כך, יכול היה הפרינג' לזקוף קומה. תאטרון "תמונע" התל-אביבי שינה את פניו בראשית העשור. הוא הפך לקטליסט אמיתי של פעילות אמנותית בינתחומית ולבית אוהב להצגות "מסוכנות" קצת יותר. פרינג' הוא תחום מסוכן גם מבחינת איכות ובעשור הזה ראינו שיאים ותהומות. חלק מהזירות החשובות בתחום, כמו תאטרון הסימטה ביפו והמעבדה בירושלים, נתמכות על ידי העיריות וקשה לשבור בהן את הכלים ממש. גם משיח הפרינג' לא נחת כאן בעשור הזה. לכל היותר הותקן אוכף על חמורו.
לקראת סוף העשור נעלמה אפילו הבמה הריקה עצמה. שיפוץ בניין "הבימה", יצר תחושה של אבדן בית בקרב אוהבי התאטרון באזור המרכז. הבימות החדשות שנפתחו מאז, זו בהיכל התרבות בבאר שבע, למשל, הן מבורכות, אבל לא השיבו את תחושת המירכוז. יש מעין משל באובדנה הפיזי של "הבימה". התיאטרון הלאומי שלנו הפך ראשית לבור באדמה, אחר כך לקופסה ענקית מכוסה נצנצים קטנים, קופסה שוממת לעת עתה, שאפילו דיבוק לא שוכן בה. התאטרון הישראלי זקוק לשיפוץ, אבל אולי לא לשיפוץ מן הסוג הזה.
תחושת החסר מזדחלת גם לבחירה שלי בהצגת העשור. “הרטיטי את לבי" שביים אודי בן משה בתיאטרון הקאמרי, סיפקה את החוויה התיאטרונית המושלמת ביותר בשנים האחרונות. דווקא לוין, שנטש אותנו רגע לפני המילניום, סיפק עד כה את הצחוק והצער הבימתיים החריפים ביותר של המאה ה-21. ציון השבח של העשור מגיע למעצבי התפאורות והתלבושות ברחבי הארץ. לעיתים קרובות כדאי היה להגיע לתיאטרון רק בשביל לחזות ביצירתם.
בכלל, חבל לקטר. מה שבאמת צריך לעשות הוא לעודד. תיאטרון הוא התלקחות של יצירה. בעשור הבא, בואו נתלקח! במה ריקה היא במה שאפשר למלא אותה. עשור רדום יכול להיות תנומה טובה שממנה נתעורר רעננים. בתי הספר לתיאטרון מציעים בשנים האחרונות גל מרשים של בימאים ושחקנים צעירים וכשרוניים (שתאטרון הבימה, עם כל הומלסיותו, דואג להעניק להם במה). עדיין יש תיאטראות שניתן לסמוך עליהם ומיעטו לאכזב גם בימים הקשים, כמו החאן הירושלמי, למשל. תאטראות אחרים משדרים פתיחות, בהם תאטרון בית לסין, ששינה לאחרונה גישה והתגוון. האולמות עודם מלאים בקהלים חדורי תקווה. הגיע הזמן להעלות את המסך.