הצגות שעוסקות באנשים מבוגרים נוטות להצליח, בזכות נוכחותם של שחקנים בעלי נסיון על הבמה. לאו דווקא מדובר באנשים זקנים במיוחד, הרי תמיד אפשר לצבוע באפור את הגבות. אבל הנטיה היא לא ללהק לתפקיד מרכזי של אדם מבוגר איזה פרחח צעיר, והקהל יוצא מכך ברווח.
בהצגה "אמא מלכה" בתיאטרון חיפה הוא יוצא ברווח גדול. מרים זוהר מגלמת קשישה איטלקית שבנה חוזר להתגורר בביתה ולטפל בה בימי מחלתה. המתח העמוק בין האם לבן לקוח הישר מן החיים. זהו תאטרון שדובר אמת, וזוהר אומרת את האמת הזאת בחכמה ובחדות. נעם בן אז"ר בתפקיד הבן עושה עבודה טובה אף הוא, גם אם ההצגה נגנבת ממנו שוב ושוב. אמינותה של הדמות אותה הוא מגלם הולכת ומתחדדת ככל שמתברר מצבה העגום.
משפחות מלאות בפנטזיות. האם שבמחזה הפכה את זיכרו של בעלה המנוח למיתוס של גבר מושלם, סופרמן הנאפוליטני. העיסוק הבלתי פוסק בו מדגיש את כשלונותיו של הבן. האב היה רופא מהולל וגבר יפהפה שהציל את האם ממלתעותיו של כריש (לפחות כך היא מספרת). הבן לעומתו הוא עיתונאי כושל, גרוש וחשוך ילדים. מטרת ביקורו אצל האם מסתורית. האם הוא שם כדי לתמוך בה? כדי לנקום בה? כדי למצות את תסכולו מחייו במחיצתה?
בשלב מסויים מנסה הבן להתמודד עם המצאותיה של האם באמצעות שזירת מעשיות משלו. הוא מספר לה אגדה משוגעת על אהבה וקניבליזם וההצגה מגיעה לשיאה. למרות הדומיננטיות של זוהר, מצויים השניים פתאום במצב של איזון. זהו האיזון החייב להתקיים בתיאטרון, כדי שלצופה יהיה עניין בכל אחת מן הדמויות שלפניו. זהו גם האיזון שאותו אנחנו נאבקים לפעמים למצוא בחיי המשפחה שלנו. קרובים לא בוחרים, הצגות כן, ו-"אמא מלכה" היא בחירה מצויינת.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה