מלכודת עמוקה | "מבוך המראות" בתאטרון תמונע

ההצגה "מבוך המראות" נפתחת ברגע של זעם בין בני זוג. הוא יאפי צעיר ושאפתן שנהג לחיות עם אשתו היפה חיים של הוללות וסמים. היא האשה שלפתע גילתה את האל והחליטה לנטוש את דרך החטא ולחזור בתשובה. על הרצפה: מזוודה נארזת. על השולחן: קוקאין. בין אצבעות הגבר: לחיי האשה, נחפנות בעוצמה רבה מדי. הוא נובח את כעסו אל תוך פרצופה.
ברגע הבא מתערב במאי. מסתבר שאיננו מצויים בסלון של בני הזוג אלא בחזרה להצגה שהם גיבוריה. במקום הקלה, אנחנו חשים בהדרגה שנקלענו למלכודת עמוקה יותר. שני הגברים, הבמאי והשחקן, אינם מסוגלים להפריד את הרגשות והיצרים אותם הם חשים כלפי השחקנית מן העבודה איתה. הם מתעלמים מרגישויותיה כאשה, איש על פי דרכו, השחקן אדיש לה בתוקפנות, הבימאי אדיש לה בנועם. החזרה הולכת והופכת לאירוע שיש בו אלימות אמיתית וכאב אמיתי מאוד.
הלוואי שמדובר היה במחזה נבוב. הלוואי שיכולתי להאשים את דליה שימקו, שביימה, כתבה (על פי הסרט "משחק מסוכן", של אבל פררה) ומשחקת, שהיא לוקה בשנאת גברים ובבלבול מוח. למעשה יש כאן אמירות אכזריות ונכונות על מעמדן של נשים ועל מנגנוני ההגנה וההתקפה של גברים בחברתנו הכביכול מתקדמת. הן נאמרות בחוכמה, לא כהטפה אלא כהדגמה. ההצגה מהנה כשם שהיא מחכימה ולפעמים אפילו זורעת צחוקים בקהל. אני באופן אישי לא צחקתי. אני כעסתי.
ישנם כמה חוטים פרומים וכמה רגעים של התנהגות מפתיעה, אבל השחקנים מחפים על כל חולשה בעבודתם. תומר בן דוד חדור אנרגיה מסוכנת בתפקיד השחקן. אנה דוברוביצקי מלאה הבעה מורכבת בתפקיד השחקנית. אורי הוכמן מצחיק ואנושי כבמאי ושימקו עצמה היפר-ריאליסטית כאשתו. בימים שבהם התאטרון הישראלי עובד כמו מוח האדם - על עשרה אחוז מן הפוטנציאל המלא שלו, מלהיב לראות הצגה מקורית, חזקה ומשובחת כל כך.