יום שני, 11 בינואר 2010

לתת נשמה באפו | "החוטם" בתאטרון הבימה

כחמישים שנה לפני שנולד פרנץ קפקא, חיבר הסופר האוקראיני ניקולאי גוגול את הסיפור הקפקאי הראשון. כמו גרגור סמסה, גיבור "הגלגול" של קפקא, גם גיבורו של "החוטם" מתעורר בבוקר ומגלה שדבר מה מוזר ארע לגופו: אפו נעלם והותיר מתחתיו משטח חלק של עור. כמו כל גיבוריו של קפקא הוא יוצא למסע מתסכל, בירוקראטי ואבסורדי, בנסיון להאבק בגורלו העיוור (או במקרה זה התתרן) והמסתורי.
שי פיטובסקי, הבימאי האחראי על "החוטם" ומנחה קבוצת הצעירים של תאטרון הבימה הוא כשרון ענק. ההצגה “ביאטריצ'ה" שביים היא הישג אמיתי ואחת ההפקות המלוטשות והמוצלחות שיצאו מבית היוצר של סמינר הקיבוצים. “החוטם" הולך בעקבותיה מבחינה אסתטית: זהו מיקסם איכותי ומקורי של עיצוב ושל תנועה. ב-”ביאטריצ'ה" שימשו רצועות כלבים פונקציות שונות על הבמה, כאן ממלאות קוביות אפורות תפקידי תפאורה רבים. הנקיון משגע ועבודת התנועה המופתית של השחקנים מעניקה לצופה גם מופע מחול קטן בעד אותו כרטיס.
”החוטם" מוכיח שעוד נותרו ערכים של עבודה קשה בתאטרון הישראלי. זה ניכר יותר מכל בתנועה, אבל לא רק בה. קשה להעניק נפח דרמטי בהצגה מסוגננת כל כך. כאשר מצליח המשחק להעמיק, זה מתרחש הודות לשליטה בוטחת ומיומנת של שחקן בכלליה של ההצגה שמאפשרת לקיחת צעד אחד הלאה. נעמה ארמון עושה זאת היטב, בתפקיד משרתו של גיבור הסיפור, שנדרש בשלב מסויים לתרום את אפו שלו כאיבר תותב.
כך או כך, במקום שבו "ביאטריצ'ה" ריגשה, “החוטם" מותיר את הצופה מעט אדיש. נכון, לא כל סיפור אבסורדי וסאטירי אמור לרגש, אבל ללא רגש תאטרון אינו אפשרי ולא תתכן אמנות בכלל. גוגול מרגש בכך שהוא מגחיך בסיפורו את כל פחדינו: החברתיים, האנטומיים, הקיומיים. לכל קורא קל לדמיין את עצמו רודף ברחובות סנט פטרסבורג אחר אפו הנמלט. לדמיין את עצמי על הבמה האלגנטית של פיטובסקי היה עבורי אתגר מורכב מעט יותר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה