קודם כל נשאלת השאלה: מה זה בעצם? התשובה, לטוב או לרע, היא כדלקמן: זה שילוב של מופע רוק, קרקס מדראנו, מיצג אמנותי ברוח הפופ ארט והפעלה בגן הילדים של הגננת אתי.
הבלו מן גרופ מופיעים ברחבי העולם מאז תום שנות השמונים. בעשור האחרון הוליד הצוות המקורי שמונה צוותים נוספים, צבועים באותו כחול קובלט, שאחד מהם נאסף אל חופי הארץ המובטחת. הם גם פיתחו מופעים חדשים על בסיס המופע המקורי. אנחנו קיבלנו את "מגאסטאר", שציר הנושא שלו הוא וידאו הדרכה המנחה שלושה יצורים שתקנים ונטולי אוזניים ואת להקת הליווי שלהם ברכישת מניירות של כוכבי רוק.
השאלה הבאה היא: איך זה. ובכן. כמופע רוק, זה לא מוצלח. השירים בינוניים במקרה הטוב. גרסת כיסוי ל-”באבא אוריילי" של The Who הוכיחה מעל לכל ספק שלמרות העוצמה הרבה של הרמקולים, רוקנ'רול אמיתי מורכב מחומרים אחרים לגמרי. כקרקס, זה לא מוצלח. אמנם הכחלחלים יודעים לקלוע חפצים שונים בכשרון זה אל לועו של זה, אבל רגעי הקסם מעטים מדי. כמיצג אמנותי, זה לא מוצלח. אמנות זקוקה לתוכן וכאן אין תוכן, רק שואו עצום שנולד מתוך גרעין יצירתי מיוחד אי אז לפני עשרים שנה, אבל הרחיק ממנו ונעשה מסחרי וראוותני.
צר לי להיות הגרגמל של אורחינו הדרדסים, אבל מופע הבלו מן גרופ מצליח באופן מוחלט רק כהפעלה לילדי הגן. הילדים האמיתיים שבקהל אולי מבוהלים מעט מן הווליום והביזאריות הכללית, אבל בגדול, כל אלפי הנוכחים בביתן 1 של גני התערוכה מרימים ידיים כשאומרים להם וקופצים כשאומרים להם. חבל שאי אפשר להפעיל את הישראלים באותה קלות לעשייה חברתית או ליישוב הנגב, למשל.
אין רע בקצת כיף, אבל הכיף הזה צעקני להפליא ובמאמצו להיות שווה לכל נפש הוא נעשה בינוני ושטוח. יש משהו באמת מוזר באנשים הכחולים, והמוזרות היא אימם של כל הדברים הטובים באמת. כנראה שגם זה היה טוב באמת, פעם מזמן.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה