כנר שנפל מהגג | "ינטל" בתאטרון הקאמרי

אמר רבי מנחם מנדל מקוצק: “לב שבור – שלם, סולם עקום – ישר.” כלומר, אם לא משעינים את הסולם כלפי הקיר באלכסון, לא ניתן לטפס בו ואם הלב אינו נשבר, לא ניתן לנפש להתפתח ולגדול.
הסיפור "ינטל" של יצחק בשביס זינגר, כל כולו לב שבור. גיבורתו, אשה משוחררת ושאפתנית בנוף יהודי מזרח אירופאי שמרני, מאבדת את אביה האהוב שהיה מלמד אותה גמרא בסתר. כל רצונה הוא להוסיף וללמוד, למרות ההלכה האוסרת על נשים לעשות כן. היא מתחזה לתלמיד ישיבה ויוצאת לחפש לה השכלה, בידיעה ברורה שמדובר בדרך ללא מוצא.
בהצגה הנוכחית המבוססת על הסיפור, הפקה משותפת של תאטרון חיפה והתאטרון הקאמרי, אין לב שבור. אין בה לב בכלל. מדובר במוצר מסחרי שטחי, השקעה גרנדיוזית בקפוטות ובשטריימלים שאינה עושה כבוד לסיפור או לנושאו, כנר שנפל מהגג.
אי אפשר לומר שההצגה אינה משפיעה על הצופה. היא משרה עליו מבוכה רבה. אמנם אולה שור-סלקטר המגלמת את ינטל מתמודדת יפה עם צילה של ברברה סטרייסנד שהתפרסמה באותו תפקיד, אבל הפזמונאי דן אלמגור והמלחין יוסי בן נון כופים עליה כמה מן השירים האיומים ביותר שנשמעו על בימות ארצנו אי פעם. ברגעים היפים יותר הם נשמעים כמו פרודיות על פזמונים מתוך סרטי דיסני.
בכלל, קשה לצופה להתנער מן התחושה שהוא צופה בהצגת ילדים, איזו חלטורה שגייס בית הספר כהעשרה ללימודי התושב”ע. אלא שזו אינה הצגת ילדים, יש בה עירום מלא (גם אם לא חזיתי), תכנים מורכבים (גם אם צפויים מראש) של פוליטיקה מינית ועיסוק (גם אם פשטני עד כדי צמרמורת) בסוגיות תלמודיות.
גם סולמות יש כאן, הבמה כולה מעוצבת כסולמת ענקית שאברכים עולים ויורדים בה כמו מלאכים בסולם יעקב. גבוהה ככל שתהיה התפאורה ומוקפדות ככל שיהיו התלבושות, שום דבר אינו מחפה על העדר עומק. אין שלם מלב שבור ואין עצוב מסיפור מופלא שמוחמץ כל כך.