יום שני, 11 בינואר 2010

לא הלילה ג'וזפין | "סיפור הפרברים" במשכן לאמנויות הבימה

ההפקה הנוכחית של "סיפור הפרברים" המבקרת בארץ, היא שיחזור מדוייק ככל האפשר של ההפקה המקורית שהועלתה בברודוויי בסוף שנות החמישים. לשחזור כזה יש כמה יתרונות:
1.הנוסטלגיה.
2. ברודוויי!
סך הכל שני יתרונות.
לשחזור כזה יש גם כמה חסרונות:
1. בשנת 1957 החליטו לאונרד ברנשטיין וג'רום רובינס, האחד מנצח תזמורות יהודי אמריקני אמיד, השני כוריאוגראף ובמאי תיאטרון רב כישורים וכבוד, למקם את סיפור "רומיאו ויוליה" ברחובות הזועמים של מערב מנהטן. הכירותם של היוצרים עם עולמם של חברי הכנופיות היתה מוגבלת וגישת שנות החמישים לנושא של פשע עירוני מעודנת ומאופקת ברוח השמרנית של התקופה. מאז התחלפו תקופות, עברנו סקורסזה אחד או שניים וגם עוד כמה מחזות זמר שעסקו באורבאניות אמריקאית (Rent למשל, או Avenue Q). מה שהיה נועז מגובש לפני חצי מאה, נראה ביישני ואנכרוניסטי היום, הגנגסטרים נראים רכרוכיים, טוני המאוהב מאבד בזריזות מביכה את העשתונות והופך לגוש מרגרינה רומנטי. גם היחס לתרבות זרה השתנה. קחו למשל את מנגינת השיר "בא לי לחיות באמריקה". ברנשטיין בחר מקצב זר, אקזוטי, אבל אין לו כל קשר עם פורטו ריקו, מולדת הדמויות. אילו היה מלחין את "סיפור הפרברים" היום ודאי היה מאזין מעט לסלסה.
2. שחזור של הפקה מקורית אינו מעשה עצלני. הוא דורש כשלעצמו מיומנות מיוחדת. על הכוכבים בהפקה הנוכחית מוטל לגלם בעצם כוכבי ברודוויי בני דורם של סבותיהם וסבתותיהם. מניין תיוותר להם אנרגיה לגלם את מריה, אניטה טוני?
סך הכל שני חסרונות.
אז האם מדובר ברעיון טוב או רע? בגדול, הוא נחמד אבל בעייתי. מרגע שמוצה המימד הנוסטאלגי – מוזיאלי, הנפש מתחילה להשתוקק לחידוש. היא מתקשה להסחף אחרי המשחק הלא אמין וממתינה בסבלנות עד כמה שאפשר לשירים: “מריה" “הלילה" “מה יפיתי". למרבה המזל, הם כולם שם ולהם לא היה מעולם אפילו חסרון אחד.

תגובה 1:

  1. הסרט סיפור הפרברים הוא אחד הסרטים האהובים על אמי ומאז שהייתי קטנה ראיתי אותו אינספור פעמים. אני אוהבת הפקת מחודשות ברוח הפקות המקור, כולל התלבושות והתפאורה. לא סובלת הפקות מודרניות עם כל מיני פרשנויות מתוחכמות.

    השבמחק