אל חדר בו מתבוננים הורים בשלווה בבנם הישן מתפרץ אדם מדמם, צבוע כולו בלבן, אוחז כינור. “עשו בי חור!” הוא זועק, וזעקתו מחדירה את כל האימה והאלימות שבעולם אל הסצנה הביתית החמימה. זהו הרגע המוצלח ביותר בהפקה "הילד חולם”. אולי מפני שרמי ברוך, בתפקיד הכנר המדמם, אומר את מילותיו ולא מזמר אותן. הן יוצאות רזות, תקיפות, לקוניות, מובנות, חנוך לויניות.
גם אוהב אמיתי של האופרה אינו יכול לצפות בהפקה מושקעת ומפוארת כזאת מבלי לשאול את שאלת השאלות: למה אופרה? לאופרה יש יתרונות רבים, אבל גם חסרונות: הליברית שלה מרדד את התוכן המילולי של המחזה, הדמויות בה שרות בקולות שאינם קולות בני אדם והדרמה מתעצמת בה, לעיתים יתר על המידה. המחזה "הילד חולם" מאיים גם כך לגלוש לדרמטיות יתר שאין בה מגע עם חיי הרגש של הצופים. הוא ניצל בזכות האירוניה המיוחדת של לוין. באופרה "הילד חולם" האירוניה הזאת אובדת. המוזיקה של גיל שוחט, הגם שיש לה רגעי חסד יפים, היא פשוט פומפוזית. וכמעט כל החוויה נמצאת מעבר לקו האדום המפריד בין ההגיוני והמוגזם.
כן, יש במחזה נגיעה בזכרון השואה ואולי היתה כאן ההזדמנות ליצור את אופרת השואה הישראלית הגדולה. אבל בדיוק למשימה כזאת יש לגשת מתוך צניעות רבה ושימת לב למורכבות שבכאב האנושי. במקרה של "הילד חולם”, המימד האופראי מחבל במורכבות. אנחנו נשארים עם המון אופל שרק חלקו מובן לנו ועם מוצר תרבותי ישראלי מרשים, שעל כל היותו מרשים, הוא מוצר.
יש כאן גם דימוי חזק אבל בנאלי של ילדים מתים מרחפים ומספר הופעות ווקאליות מוצלחות: זו של תשע סולניות המתפקדות כמקהלה, זו של שירה רז בתפקיד נער פיסח וזו של גיא מנהיים בתפקיד כפול של אבי הילד ושל מושל האי. התזמורת הסימפונית רשל"צ נהדרת כתמיד, הגם שמנצחה דוד שטרן יכול היה בהחלט לרסן קצת את הלהט של שוחט ולהעניק לנו משהו מן הצער האנושי המתלווה אל אובדן של ממש.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אני מסכים בהחלט, אם כי זוהי ביקורת כללית על הסוגה. כדאי היה להזכיר את התפאורה המדהימה של גוטפריד הלוויין, הכוללת קיר וידאו ארט מהפנט שכמותו לא נראה פה בעבר. אם כי בתפקיד מעצב תלבושות הוא פחות מוצלח.
השבמחקועוד אני אציין כי התוכנייה מאכזבת ומהפקה כזו ציפיתי לתוכנייה לפחות ברמה של "אלפא ואומגה".